אבא חולה סרטן שמוציא אותי מדעתי, איך להתמודד?

היי, אני כותבת את השאלה בבכי עצום אני מרגישה כל כך חסרת אונים ומקווה שלמישהו כאן יש משהו להגיד שיעזור לי.

לאבא שלי גילו סרטן לפני בערך 3 שנים. הוא עבר ניתוח והמצב השתפר מבחינת תאי הסרטן, אני לא בטוחה כל כך מה מצבו הבריאותי בכללי כרגע אני רק יודעת שהמצב לא משהו. לפני הסרטן הוא עבר חמישה צינתורים, הוא מעשן וניסה להסתיר את זה מאיתנו כל כך הרבה שנים אבל פשוט ידענו.. וזה מתסכל.
אני חושבת שזה הדבר הכי אגואיסטי שבן אדם יכול לעשות. כאילו עזבו את זה שבכללי עישון זה דבר אגואיסטי, זה מסריח, מזהם את הסביבה ופוגע גם במי שמסביב.. אבל פשוט תחשבו על זה ששנה שלמה היינו לצידו, תמכנו בו ברגעים הכי קשים, ספגנו את העצבים שלו כי הייתה להם הצדקה.. והוא לא מנסה לשנות כלום בשגרה שלו כדי לוודא שזה לא יקרה שוב! אני לא מבינה למה. אני יודעת שזה קשה להגמל מסיגריות אבל הוא בכלל לא מנסה..

הוא ממש עצבני. צריך ללכת לידו על קצות האצבעות.. לדוגמא עכשיו הוא צעק עליי שאני מפגרת ואכזבה ושהוא לא אבא שלי, רק כי סירבתי להנמיך את הטון של הטלוויזיה כשבקושי שומעים משהו. הוא גם מרביץ מתוך עצבים, אין לו פרופורציות. הוא יכול פתאום להרביץ לי כי ביקשתי ממנו שיסגור את החלון כשהוא רצה להשאיר אותו פתוח. איך אני אמורה לחיות ככה? באמת שניסיתי להתחשב וניסיתי להבין, אבל הסרטן זה כבר לא תירוץ! זאת מחלה מגעילה וקשה אבל מצד שני הוא לגמרי הביא את זה על עצמו. ואני מכירה מלא חולי סרטן לשעבר ואף אחד מהם לא מתנהג בצורה כזו למשפחה שלו! הוא צועק על אמא שלי הרבה, ועליי, והוא מרביץ ומקלל ואומר מילים שאין דרך לחזור בהן. הוא נותן את המחלה כתירוץ אבל אי אפשר כל הזמן להאשים את זה! וכן אני יודעת מה חלקכם תגידו, שכל אחד מתמודד איתה בצורה שונה. אבל להרוס את החיים של המשפחה שלו זו לא דרך התמודדות.

אין לילה שאני לא בוכה. אני מפחדת לאבד אותו אבל מצד שני כל כך רוצה שהוא יעלם. זה כזה נורא? לרצות שבן אדם שאני כבר לא מכירה יעלם לי מהחיים? אני לא מכירה אותו, אבא שלי בחיים לא היה אומר לי מילים כאלו כשהוא יודע שלמחרת הוא עלול להתפגר ואלו יכולות להיות המילים האחרונות שלו אליי. זה לא אבא שלי! ואני לא יכולה להגיד לו את זה, כי לעומתו אני באמת חושבת על זה שאם אלו יהיו המילים האחרונות שלי אליו אני פשוט לא אצליח לחיות עם עצמי.

אין לי כוח. זה נשמע ממש רע שאני מתלוננת ואומרת את זה, אבל המחלה הזאת באמת הורגת אותי. הוא אולי עובר אותה בגוף, ואני בטוחה שהטיפולים גם הרסו אותו בנפש. אבל זה פשוט מוציא אותי מדעתי אני מרגישה שהיא משפיעה לי על כל החיים ואני ממש רוצה לצאת מזה. תעזרו לי בבקשה.