אחרי שנה מהפרידה, למה זה לא עובר לי?

הסיפור שלי ושלו התחיל לפני ארבע שנים, זו הייתה האהבה הראשונה שלי, היינו תקופת זמן של שלוש שנים ביחד. אני עדיין חושבת עליו לפעמים. הכרנו לחוויה של בלוג כתיבה אנונימי באינטרנט. הוא היה לוחם בצבא כשהתחלנו לדבר. לאור הפריקה שלו בבלוג, החלטתי לעשות את הצעד הראשון וליזום עמו שיחה. ממחשבות של עצב, חוסר שקט וודאות, למחשבות חיוביות, בלתי פוסקות רק עליו. היינו מדברים בפלאפון עד השעות הקטנות של הלילה. לפני שהחלטנו להיפגש לא ראיתי איך הוא נראה בתמונות, הוא לא היה חשוף לרשתות חברתיות. לא היה בי רגש של פחד ביום הפגישה שלנו, לא חשבתי על פחד, חשבתי שאני רק רוצה לראות אותו. אני מצליחה לזכור את מה שהוא גרם לי להרגיש לראשונה שהוא הגיע למרכז מהצפון, לא האמנתי למראה עיניי, תהיתי לעצמי האם אותו הבחור שיזמתי אתו את השיחה בבלוג, זה היה חלומי. פעם ראשונה שהתפתח אצלי רגש של אהבה ממבט ראשון עם אדם שלא הכרתי מעולם. כשהחזקתי אתו ידיים בפעם הראשונה הלב שלי פעם חזק. הייתי משווה את ההרגשה שלי באותה תקופת זמן, לתינוק שעתה נולד ואט אט מתחיל להיקשר לאמו בפעם הראשונה, ואז רק מחפש את האהבה הנצחית שלה. המחשבות במוחי לפני שהכרתי אותו, היו אך ורק מחשבות על ילדים שהתעללו בי כשלמדתי בתיכון, הרגשתי פחד מלהיות לבד. הוא מילא את החסך הרגשי שהיה. השיחות אתו בהתחלה, היו מעורפלות ואפלות כמעט כמו הרגשות שלי, אך זו הייתה אפלוליות שונה מזו שהכרתי. אחרי כמעט שנתיים בקשר, הוא הפסיק להסתכל עלי באהדה, בהתלהבות, הרגשות מהצד שלו הורידו הילוך משמעותית, הוא היה כועס על כל דבר שיצא מפי, למרות זאת לא מצאתי סיבה סופית לשחרר. אך בשיחת פלאפון הוא החליט לא לענות מאז הבנתי שהוא לא רוצה איתי קשר יותר.
אחרי תקופת זמן מהפרידה, לקחתי את הטיפוח שלי באופן יותר קיצוני, התחלתי לקחת ברצינות את האימונים. נרשמתי לאוניברסיטה, התחלתי ללמוד, מצאתי את עצמי אבודה שוב, אך לאט לאט מצאתי שתי בנות להתחבר אליהן, אם להיות כנים, קשה לי ליזום איתן, יש להן חבר וחברות ממקום אחר. במהלך השנה, יצאתי לדייטים כושלים, ידעתי שזה לא זה, הלכתי כנגד הלב שלי, וזה לא עבד. אני מרגישה שתקופת המבחנים גורמת לי להרגיש עוד יותר בודדה, כישלונית. קשה לי להתרכז, קשה לי לא לחשוב שאני לא מוצאת את עצמי בשום כיוון, כאילו ואין אור בקצה המנהרה, שידחוף אותי להמשיך ולדבוק במטרה.