מרגישה אבודה ולא יודעת לאן אני רוצה להגיע בחיים האלה?

בתקופה האחרונה אני מנסה למקד את החיים שלי ולהבין יותר על עצמי,
ובשבוע האחרון הבנתי שיש לי יותר מדי בעיות.
המרכזית ביניהן היא שאני לא יודעת מה אני רוצה להגיע בחיים האלה,
אין לי יעד מטרה או שאיפות. אני מרגישה אבודה.

בגיל שלי הייתי אמורה לעבור כברת דרך מספקת, עם הישגים, להיות אדם מרשים, מקרין ביטחון עצמי וקסם אישי.
היה כבר צריך להיות לי משהו שידחוף אותי להיות שמחה ומאושרת ופשוט אין כזה.
גדלתי במשפחה שבה לא היה לי מחסור חומרי,
לעומת זאת, לא היה לי בסיס רגשי חזק במשפחה, לא הורעפו עלי חום ואהבה, לפחות לא כמו שרציתי. לא בטוח שזה רלוונטי במיוחד אבל מניחה שגם לזה יש השפעה עלי.
אף פעם לא דחפו אותי למאמץ, להישגיות, לרדיפה אחר מטרות והצלחה.

בכל מקרה יצאתי לעולם הגדול, לפני שנים ולא הגעתי לשום דבר.
אני חיה בשגרה משעממת, אני בקושי מצליחה להתקיים כלכלית בכבוד,
כן יש לי קורת גג,ואפילו די נחמדה, אבל גם היא לא באמת שלי, אני גרה בשכירות.
וזהו חוץ מזה אין לי שום הישג מרשים אחר. אני חיה בדוחק.
אין לי באמת חיים עשירים ומלאי חוויות. המצב הכלכלי גרם לי לצמצם, ולהימנע מכל הנאה או דבר טוב שיכול להיות ובעיקר גרם לי להתבייש שהגעתי למצב כזה בגילי.

אני רואה אנשים מאושרים מסביבי, אנשים שמצאו אהבה, חברים, זוגיות, הקימו משפחות, טיילו ומטיילים בחו"ל, מוקפים באנשים שאוהבים אותם,
ואני פשוט לבד, אין לי שום דבר מכל אלה.
אני בקושי מצליחה להתנהל נכון ולהסתדר כלכלית לבד,
לא מבינה איך אנשים מצליחים לתמרן ולהצליח לחסוך, לבזבז וליהנות ולי שחיה לבד אין מספיק, לדברים פשוטים.
לפעמים אני חושבת שהחיים שלי הם פשוט בדיחה לא מוצלחת.
איך אפשר להתפתח בדרך הזאת?
איך אפשר להרגיש טוב במצב הזה בכלל?
אני עובדת שנים ולא רואה שהחיים שלי מתקדמים לאיזשהו כיוון,
יום רודף יום והשנים עוברות ואני באותו מקום שהייתי בו,
שום דבר לא משתנה ואני במועקה.
כבר לא רוצה לעבוד יותר, רוצה ליהנות בחיים האלה
לא לבזבז את כל שנותיי היפות, על עבודה.

עד היום שזה בערך 15 שנים אני רק עובדת בלי שום תועלת.
לא כיף לי, בשנה האחרונה אני לא מגיעה בזמן לעבודה, אני מרגישה שזה כורח,
מעמסה עלי שלא מובילה ולא תורמת לי לשום דבר. עצוב לי.
אני מרגישה כישלון. אן לי משהו שישמח אותי בחיים האלה.
אני לא בן אדם בליין, לא כיפית לא מאלה שאוהבים לרקוד או מסיבות, אני גם לא זורמת ולא מצחיקה אבל עדיין חושבת שגם לי מגיע לאהוב את החיים, ולא להיות עצובה רוב הזמן.

רוצה שיהיו לי חיים כמו שיש לכולם, שאנשים יאהבו אותי.
שתהיה לי משמעות בעולם הזה. אולי אפילו גם זוגיות, מישהו שיאהב אותי אבל לא מתוך התפשרות, גם עם הפלוסים וגם עם המינוסים שלי, ושיהיה ראוי לאהבה שלי,
לא סתם אחד שארגיש שעושה זאת באופן מלאכותי.

אני רוצה שיהיה לי כיף בחיים האלה, חושבת שזה מגיע לי, בסך הכל אני לא בן אדם רע. אני רק מנסה לשרוד. רוצה שתהיה לי משמעות, סיבה טוב לחיות ולקום בבוקר.
אז איך מגיעים לזה?