ההורים שלי מנסים להשתלט לי על החיים ולא נותנים לי שום עצמאות. מה לעשות?

היי, אני בן 18, לפני גיוס, ובמשך כל החיים שלי ההורים שלי מעורבים בהגזמה בהם ולא נותנים לי שום עצמאות. תלמיד מצטיין, ממוצע בגרות פסיכומטרי שעשיתי בזמן התיכון ושניהם נחשבים מאוד גבוהים. איכשהו במהלך כל הלימודים שלי העובדה שאני מצליח לא מנעה מהם לומר לי כמה שאני לוזר ולא לומד מספיק, וכל הזמן אמרו לי מה לעשות ואיך ללמוד למרות שאני אדם בוגר שיודע את החשיבות של הדברים האלו והגעתי להישגים גם עם מעט לימודים. בנוסף לזה יצאתי מהארון בתיכון, ולמרות שהם לכאורה קיבלו את זה הם לא הפסיקו לומר כמה שחבל שאני יוצא בהצהרות של דברים שישתנו, גם פה הם בלי הפסקה ניסו לומר לי איך לנהל את החיים שלי. חיי המין שלי, הזוגיות שלי והחיים החברתיים שלי גם ראו ביקורת ושיפוטיות בלי פוסקת שהתבטאה בטלפונים בלתי פוסקים ולטענתם גם חוקר פרטי. כל זה בגיל 17.
בגיל 18 התחלתי לצאת, הכרתי אנשים חדשים, חלקם בשנות ה-20 המאוחרות לחייהם, תקופה שלי עשתה טוב. וגם בגיל 18 הם ממשיכים לומר לי שאני "מסתובב ברחוב כל היום" שאני לוזר שלא הלכתי לעתודה, שאני מבזבז את עצמי, גם בחופש שלי, בזמן שלי לחגוג את זה שסיימתי תקופה בחיים שלי הם מצפים ממני לסבול.
הם טוענים שאני אדם קיצוני כי יש לנו דעות פוליטיות שונות, אידיאולוגיות שלטענתם הם קיצוניות. זה שאני בוחר לרכב על אופניים ולא לנסוע ברכב נתפס בעיניהם נורא קיצוני.
אח"כ הם גם גילו שאני מעשן (גם ירוק) וברור שזה לא התקבל טוב.
השיפוטיות שלהם המשיכה, הטלפונים והתחקור איפה אני כל הזמן המשיכו.
הם טענו שאני מסומם, שאלכוהול זה מזעזע ושלמה אני צריך את זה. חשוב לציין שאני לא איזה שתיין, רק כשאני יוצא וגם זה במידה ומקפיד לשתות מים, ירוק אני מעשן לעיתים רחוקות וממש לא באופן קבוע כמו חצי מהחברה שלי, ואני גם לא מתכוון לשנות את זה.
אחרי חיטוט ביומן שלי שהם מצאו הם ראו שעשיתי קטמין בעבר (שקרה פעמים אחדות) והתחילו לעשות לי אינטרבנשן, הם טוענים שאני הורס להם את החיים ואת החיים שלי ושהם לא יכולים לעבוד בגללי, ושהם יצילו אותי.
זה דפוס חוזר אצלם כי כך הם עשו גם לאחותי הגדולה עד שהיא "התיישרה" וכעת חיה חיים שלטעמי הם מיושבים ומשעמים מידי. הם רוצים שאני בדיוק כמו האחים שלי, לא אגע בסמים, תואר אקדמי בגיל 18, בן זוג קבוע כי סטוצים זה מזעזע. ולי זה פחות מתאים. אני רוצה לחוות את החיים ולחקור מי אני, לבלות גם עם אנשים שמבוגרים ממני. אפילו כשאני עושה סגירה בעבודה הם כועסים שאני מסיים בסביבות 1 ומתקשרים אלי בלי הפסקה, דבר די מביך בסביבת עבודה בוגרת.
באמת קשה לי, אני יודע שזה לא יפסיק, הגעתי למצב שאני לא מסוגל לראות אותם ועובד כל יום כדי להתחמק מהם.
אני בן אדם בוגר, ועצמאי, מת לעבור דירה אבל מי כבר ישכיר דירה לילד בן 18 ועוד כזה שנראה צעיר יותר.
עצות איך להתמודד עם זה?