איך הגעתי למצב שאני סובל בעבודה שלי?

שלום.
הכל התחיל מסיום הלימודים, אמרתי שאם אני לא הולך למכינה אני אעבוד עד הגיוס ככה שגם ארוויח כסף, אעסיק את עצמי וגם אתרגל לשגרה יום-יומית לעבודה, כך גם אצבור מוסר עבודה.
התקבלתי לעבודה בחברת מזון מוכרת כעובד רגיל וכיום אני נמצא בה שלושה חודשים.
עבדתי במלא עבודות שונות בחיים שלי, אבל אף פעם לא סבלתי כמו שאני סובל פה, הסבל כולל צעקות דיכאונות וחוסר מנוחה וזמן לדברים שאני רוצה.
סבל הסבלים הוא ללא ספק הבוסית שלי, אישה רעה שצועקת עד אין-סוף, כאילו זה בא לה בלי קשר לעבודה (רואים את זה על פי זה שיש לה ימים שהיא פשוט באה הכל רגיל, אבל יש ימים שהיא צועקת על הדברים הכי קטנים ואפילו לא אומרת שלום ובוקר טוב).
באחת המשמרות סבלתי כל כך עד כדי כמעט בכי אבל לא כל כך עניין אותה, היא חושבת שלכולם יש איזה מן צ'יפ כזה במוח שגורם להיות יותר מהירים כשיש לחץ (כשאני לדוגמא מנקה את הרצפה, גם בדרך הכי מהירה שלי היא מצפה ליותר מהיר, כי היא פשוט חושבת שהיא מושלמת), וזה פשוט מוציא אותי משפיות ואני מרגיש כמו עבד.
אני יודע שבוס מדי פעם צריך לצעוק, אבל זה פשוט לא אנושי לצעוק עד אין-סוף, וגם כשהיא יודעת שהיא טעתה בצעקותיה היא משיבה אש על זה שהיא אף פעם לא טועה וזה לא נכון, הגעתי למצב שאני לא יודע אם להישאר כי אני צריך עבודה מסודרת או לעזוב כי אני סובל (דיברתי איתה על זה אבל זה לא החזיק הרבה זמן).
אני לא מפחד לעזוב את העבודה בגלל שאני עלול להיתקע לא עבודה, יש לי עוד עבודה שאני הולך לשם פעם בשבוע, הסיבה שהחלטתי להתקבל לעוד עבודה היא כי העבודה השנייה לא מסודרת והבוס בקושי זמין ולפעמים בפתאומיות אין לי, כי היא בערב ואני מבזבז יום, אבל שם מתייחסים אליי כמו בן אדם והסיבה שלא התפטרתי משם היא כי אני אשכרה אוהב לעבוד שם, גם אם זה פעם בשבוע (לבוס לא אכפת פעם בכמה זמן אני מגיע. כמו שאמרתי, עבודה לא כל כך מסודרת).
הסבל נמשך ואני כבר לא מסוגל להכיל אותו, כבר כמעט התפטרתי אבל כמו שאמרתי, שחשבתי שהיה פיתרון בסוף לא היה, אני באמת כבר לא יודע מה לעשות.
*חייב לציין שגם אחרים בעבודה לא אוהבים אותה.
*בין היתר, אחת הסיבות שקשה לי לעזוב היא כי כבר עזבתי יותר מדי עבודות וכבר נמאס לי להיות בלופ החוזר הזה.
*לאסק פיפל, בבקשה אל תפרסמו בפייסבוק.