אני פשוט לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, אני אף פעם לא מסופק

אני באמת לא יודע מה לעשות עם החיים שלי. קוראים לי נמרוד, שם בדוי, כמובן. אני עושה שירות לאומי אחרי שנה של שנת שירת לא ממש מוצלחת (הגרעין שלי התפרק אחרי שלושה חודשים) ואחרי כמה חודשים טובים שחיפשתי את עצמי בעולם ובישראל החלטתי שאני רוצה לתרום למדינת ולעשות שירות לאומי. אני אקדים ואומר שקיבלתי פטור מטעמים בריאותיים-נפשיים מצה"ל, והבחירה שלי לעשות שירות לאומי היא כי אני רואה את עצמי כחלק בלתי נפרד מהציוויון של התרומה לחברה הישראלית לפחות שנה מהחיים שלי.
אני חי בנתק מהמשפחה המצומצמת שלי, והיחידה שנמצאת איתי בקשר מכל המשפחה שלי זו סבתא שלי שתבדל לחיים ארוכים וגם המצב שלה לא מזהיר מבחינה בריאותית ונפשית.
אני נמצא בשירות הלאומי ואני מדריך אוכולוסיה מאוד מסויימת בחברה הישראלית, אני לא אציין אותה מחשש שאנשים שקוראים את השאלה הזו מכירים אותי, אבל בכל מקרה - כשאני נמצא בשירות אני דווקא כן מרגיש סיפוק. אבל השעות של השירות הן 8:00 עד 14:00, במקרים הטובים עד 15:00. את שאר הזמן שלי אני מבלה בדירת שירות שלי ואני פשוט חווה את הזמן הזה כדיכאון. לפני שאתם מציעים לי לעשות עם החיים שלי משהו - תקשיבו, זה ממש לא העניין. נרשמתי לחדר כושר, ופעם שבוע אני מדריך קבוצה נוספת בנוסף לתפקיד שלי בבקרים בשירות. אני מנסה לקרוא ספרים ואני לא באמת מצליח לסיים אותם אף פעם, אני מנסה לצפות בסדרות בנטפליקס וגם זה קורה רק בלילה ולא באמת אחרי הצהריים - מתי שאני צריך להיות עסוק. בכל מקרה אני מתנצל אם אני מקשה עליכם פשוט, כל התחושות האלו, כל הדיכאון הזה שלא חולף פשוט גורם לי לחוסר סיפוק מטורף. אני כל הזמן חושב על מה יקרה אם אני אפרוש ואתחיל לחיות את החיים האמיתיים? אני יודע שאין לי בדיוק לאן לפרוש כי הדירת שירת שאני גר בה היא סוג של עוגן בחיים שלי, אבל באמת, אני חווה תסכול לא קל במיוחד. כאילו, אני לא יודע - מרגיש לי כאילו העולם מתנכל לי. ולמי שהולך לאבחן אותי בכל מיני אבחנות פסיכיאטריות למינהן - לא, אני לא סובל מדיכאון או משהו אחר, פשוט כל אוסף החוויות שלי בשירות מתקבצות בסופו של דבר לתסכול ולא דבר תועלתי, לא לדבר שבו אני מרגיש משמעותי, וזה העניין - אני אף פעם לא מרגיש משמעותי, ואם אני אהיה פרקטי אחרי החפירה הזו ואגיד איך אני צריך את העזרה שלכם, זה פשוט בשאלה - איך מוצאים משמעות? איך מחפשים אחריה? לעזאזל... אני חייב למצוא תשובות.