אחרי חרישה של חודש וחצי למבחן, פוסלים לי אותו באי צדק

אני ליבי אני מצטערת מראש על החפירה אבל כל מילה חשובה ואשמח שתקראו הכל:
אני בכיתה יא, אני תלמידה מצטיינת עם ממוצע של 97 ואני עובדת מאוד קשה בשביל זה.
תמיד הייתי חורשת למבחנים ומקבלת בהם ציון גבוהה..
המקצוע היחיד שיש לי בו נכשל הוא מתמטיקה.
שנה שעברה המורה שלי אמרה לי שהיכולות שלי לא מתאימות לארבע יחידות ואני לא מספיק בשביל זה.
אני לומדת רפואה ומתכוונת להמשיך עם זה ככה שלרדת לשלוש יחידות זו לא אופציה מבחינתי, גם בלי קשר לרפואה אני ראיתי מה לומדים בשלוש יחידות וזה פשוט לא בשבילי.
נפגעתי מאוד מהמורה של שנה שעברה וזה דרבן אותי עוד יותר להצליח, ירדתי לשלוש יחידות תנך כדי לפנות לי זמן להתעסק במתמטיקה ונרשמתי לקורס מתמטיקה על כל החופש הגדול. ממש על תחילת שנה דיברתי עם המורה החדשה שלי למתמטיקה (קשוחה משהו פחד)
וסיפרתי לה שהציונים שלי היו ברצפה שנה שעברה אבל עשיתי קורס כדי להשתפר ואשמח לעזרתה,
לפני כחודש וחצי הודיעו לי על המבחן הראשון שלי במתמטיקה והתחלתי לחרוש! 1200₪ על שיעורים פרטיים ותרגול מסיבי.
הגעתי למבחן והיה לי קשה מאוד, ישר הבנתי שהציון לא הולך לשמח אותי, אבל יהיה יותר טוב משנה שעברה.
כשהמורה חילקה את המבחנים היא הודיעה ששליש כיתה נכשלה וזה בסדר כי זה מבחן ראשון.
כאשר היא חילקה לי ולחברה שלי את המבחן היא אמרה
״קיבלתן אפס בשל העתקה״
אני הייתי בהלם והתחלתי לבכות בהיסטריה,
אני לא מאמינה בדרך הזו להצלחה, פעם אחרונה שהעתקתי במבחן היתה בכיתה ב׳ וגם אז בסוף היום הלכתי למורה ואמרתי לה שהעתקתי, מאז בחיים לא עשיתי אתזה.
חברה הכי טובה שלי ישבה לידי בשולחן ואמרה לי שהיא לא העיפה מבט אפילו למבחן שלי, ואני סומכת על המילה שלה.
המורה לפני המבחן נאמה שעה שאמון זה מספר אחת מבחינתה והסכמתי איתה כלכך.
היא הראתה לי את המבחן וראיתי שחצי חקירת פונקציה היתה לי ולחברה שלי אותו דבר.
היא אמרה לי משפט ״לפעמים כשנכשלים כלכך הרבה עושים דברים כאלה מתוך יאוש״ ופה הרגשתי חרטה על כך שדיברתי איתה בתחילת שנה.
אני מרגישה כלכך חסרת אונים, כעוסה ואבודה.
מרגישה שכל ההשקעה שלי הלכה לפח באי צדק, לילות שלמים שלא ישנתי בשביל המבחן הזה.
אני הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לציונים כמו שנה שעברה ואני יושבת ומשקיעה.
אני בדיכאון מזה. אין לי חשק להשקיע בכלום. מה עושים?