שונא את עצמי ואת החיים שלי

אני שונא את עצמי כל כך.. ואת החיים המחורבנים שלי
אני אתחיל את הסיפור....

כשהייתי ביסודי הכל הלך לי טוב , הלימודים, מצב חברתי , כמו שתמיד רציתי.
כשעליתי לחטיבה התחיל להיות לי כל כך קשה לשבת בכיתה ולהקשיב היו צריכים להסביר לי דברים פעמיים , ועוד ביסודי הייתי מוציא מאיות גם בלי ללמוד אלא רק מלהקשיב.
החומר היה כל כך קשה להבנה, המצב החברתי שלי היה קבור מתחת לאדמה.

ניסיתי להכיר אנשים ו.. לא יודע פשוט קשה לי לדבר עם מישהו אפילו עם זה לבקש עט או מחק
אז עברתי בית ספר שהיה לי בו חבר.

שם היה לי עוד יותר קשה, לאחר מכן אמרתי לעצמי, זהו אני לא יכול יותר.

ולא הלכתי לבית ספר עד כיתה ט' [בכיתה ח'/ט' היו לי מורים פרטיים] (הובחנתי שיש לי ADD)
היה לי קצת יותר קל ללמוד בבית , אבל לפעמים היו צריכים להסביר לי דברים פעמיים..
עכשיו אני כיתה ט' הייתי בבית ספר אולי שבועיים תמיד יורדים עליי בגלל המשקפיים ובגלל שאני לא הכי גבוה, וזה גורם לי לשנוא את עצמי יותר.
ואני גם לא הכי רזה..
ובנוסף לזה הלימודים היו דיי קשים.
אז שלחו אותי למישהי שדיברתי איתה וסיפרתי לה על הכל, היא שלחה אותי לפסיכולוגית [היום]
והיא אמרה לי שיש לי בעיה [דיי ברור לא?]
והיא החליטה להביא לי כדורים.. עכשיו, לא משנה איזה כדורים גם אם זה היה ויטמינים, זה גרם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי, ושאני בן אדם חרא, והחיים שלי לא שווים כלום, ושאני אף פעם לא יצליח.

המשפחה שלי גם לא הכי עשירה , כן? ככה שזה גם הורס לי יותר, פעם אחרונה שנסעתי לאילת היה לפני 4 שנים, 4 שנים אמא שלי ניסתה לחסוך ולא הצליחה, אנחנו גרים בבית עם 2 חדרים [3 אחים ואמא שלי]
ככה שזה גם גורם לי להרגיש חסר ערך, במשפחה שלי, כל האחים שלי אמא שלי ורוב הגברים מהצד שלה, או שהם מעשנים סמים [היו בגמילה כמה פעמים] או שהם שותים כל היום.

שונא את המשפחה הזאת, פעם אחת יצאתי עם כמה ילדים והם ראו דוד אחד שלי שתוי ומסומם ואמרו לי "זה לא דוד שלך?" לא עניתי והתחילו לצחוק עליי, הרגשתי מבוייש כל כך..

החלום שלי תמיד היה להיות רופא או משהו מצליח בחו"ל, אבל עכשיו? אני יודע שזה לא יקרה.
הנה עוד חלום שלי שמת.

אני לא יודע מה לעשות, עם עצמי או עם החיים שלי.
בנוסף לזה אני לא הכי מצליח בקרב הנשים, ככה שאף פעם לא היית לי חברה או ידידה , מישהי שאני יוכל לדבר....

אני מקווה שתעזרו לי, כי אני כבר מיואש ועומד לוותר...