הולכת לאיבוד בפרדסים של גיהנום, איך להתאפס על עצמי?

אהלן,תאכלס לא מאמינה שהגעתי למצב שאני כותבת לאנשים שאני לא מכירה.
אתחיל בזה דאני מגיעה מבית די פרימיטיבי,ההורים שלי נולדו במדינת עולם שלישי והתחנכו לפי מה שהיה נהוג(נשים מבשלות וכו והגברים יוצאים לעבוד)
אני נולדתי בארץ,ילדה יחידה בין שלושה בנים והצעירה ביותר.
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד שמו עליי אלף עיניים,כל צעד שאני עושה האחים הגדולים היו צריכים לדעת מזה וגם אבא שלי.
הייתי ילדה מאוד חברותית ועם אנשים סביבי תמיד. התנדבתי במקומות ובאמת נהנתי מהכל.לא הרגשתי בדידות באף שלב בחיי.
תמיד קיבלתי והבנתי את הדאגה של הגברים בבית ואף פעם לא התעמתי איתם בנושא כי זה היה דבר שהוא די ברור.
הייתי ילדה טובה,לא שותה,לא מעשנת,לא עושה צרות.הנחתי שדי סומכים עליי ולכן לא הפריע לי שמציקים לי בכל מיני נושאים.
בגיל 17 בערך רוב החברים כבר התחילו לצאת,להנות וכמןבן שגם אני רציתי.
אבא שלי לא הסכים לי לצאת הרבה מה שגרם לי להלם רציני,זה היה מלווה בהמון שיחות מתי אני חוזרת הביתה,לפעמים פשןט הגיע לאן שאני נמצאת עם חברות והתחיל לשבת איתנו ולהכנס לשיחה.
כשהבאתי חברות הביתה התחיל לריב איתי מולן וסוג של לעשות הכל כדי שיפסיקו לבוא.
וכך קרה,המעגל החברתי שלי הצטמצם משמעותית,לא מעט מהאנשים שהייתי קרןבה אליהם פשוט פחדו מלכנס לשיחות עם אבא שלי כי ידעו שזה לא יגמר ובכל פעם שאמרו לי שהוא מגזים יצאתי להגנתו.לא הבנתי שהוא באמת פוגע בי באותה התקופה.
מאתה והלאה נהייתי הרבה יותר סגורה,נשארו לי 2 חברות שסבלו מזה לא מעט,לא יצאתי כמעט וגם כשכן הבנתי כמה אני לא נהנת מהגיל הזה.
בזמן שכל האנשים שאני מכירה,מבלים,שותים עד מוות,מנצלים את גיל הטיפש עשרה ועושים את הצעדים הראשונים שלהם לבגרות (בכל ההבטים) אני יושבת בבית ובוכה.
הרגשתי פעם ראשונה בחיי אדם חלש!
לא אותה ילדה עם שמחת החיים שהייתי.
הדבר השפיע לי מאוד על מהלך החיים,לא התחברתי לאנשים בצבא ואין לי זכרון טוב אחד משם,לא היו לי מערכות יחסים ולאחרונה השלמתי עם זה שזה משפיע על חוסר היציבות שלי בעבודה והחברות שעוד נשארו לי משנות כיוון כבר.
אני עדיין גרה בבית ולא רואה מצב לצאת כרגע,חייבת להתאפס על עצמי כי אני מפספסת כלכך הרבה.
לא מוכנה שאף אדם יגרום לי להרגיש חלשה כי אני הרבה מעבר לזה אבל באמת מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות.