מה המשמעות של החיים? מה הסיבה לחיות?

טוב זה ארוך(מאוד) וקצת מבולגן... אז תודה רבה לכל מי שקורא את זה(אם מישהו בכלל יקרא את כל זה חח)
אז אני בת 20 וזה הלך המחשבה שלי על הנושא של השאלה כבר די הרבה זמן והחלטתי לנסות לשתף את המחשבות שלי... אשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים

קודם כל למה אני שואלת? מה ה'מצוקה' שגורמת לי לחפש מלכתחילה?
כי אני צריכה סיבה! נכון שהכל יחסי וצריך להסתכל על הדברים בפרופורציה, אפילו שאני מודעת לזה, כשאני מסתכלת על החיים שלי – זה נראה כאילו אני סובלת, אין לי שום בעיה להישאר תלויה באחרים ולהיות תמיד נתונה למצבי רוח שמשתנים תדיר בקיצוניות, ולהישאר בחדר שלי מכורה לקירות ומחשבות לטבוע בספרים ולחיות לנצח בתוך הראש שלי ולהירקב. וזה בגלל שאני לא רואה סיבה מספיק טובה שתגרום לי לרצות לצאת מהבית, להשתחרר מהחיים האלה, לעבוד קשה! למצוא עבודה בלי לקוות לרגע שהיא תסתיים כדי שאני יוכל לחזור לכוך שלי, היום זה לא פשוט לחיות לבד, זה קשה עם כל יוקר המחיה, אבל האם זה אפשרי בשבילי? בהחלט! הדבר היחיד שחסר זה סיבה, ברצינות, מה המטרה??
לחיות בצמצום ולוותר על הנאות כדי ללמוד באוניברסיטה או מכללה כמה שנים טובות ואז למצוא עבודה טובה ולהשקיע את כל כולי בעבודה כדי לקבל קידום ומשכורת טובה בשביל להרשות לעצמי רכב ודירה ועמייאת??? אז זה אומר שהמטרה זה כסף? הדבר הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו שבגללו אני צריכה כסף זה כדי שאני יוכל להרשות לעצמי להיות מובטלת. ואם זה לא כסף, אז מה זה??
לשמור על עצמי ועל הכבוד האישי שלי עד שאני ימצא בחור שיתאים לי ולמידות שלי ואולי אפילו יתאהב בו, ואם נתאים והכל ילך מושלם אז נתחתן ואז כמובן ילדים נכון? זה המטרה? לעבוד קשה כדי שתוכל לבטל את עצמך בשביל מישהו אחר? לחיות את החיים בדרך המוסרית והטובה ביותר כדי להיות מודל לחיקוי ראוי עבור מישהו אחר?? האם אני חיה בשביל האנשים שאני בעתיד אמורה להוליד? אם כך אז מה המטרה בחיים שלהם? אם זו המטרה אז כל דבר בחיים שלי, כל בחירה וכל מעשה או מחשבה צריכים להיות מחושבים לפי זה כדי להיות הורה אידיאלי, ומה זה בכלל הורה אידיאלי? אדם המבטל את עצמו למען ילדיו, זאת אומרת שהדבר היחיד שהוא רואה לנגד עיניו זה הילדים שלו והוא יהיה חייב לוותר על הנאות ובילויים (ובמקרים רבים גם על הזוגיות שלו) וכל דבר שיכול לקדם אותו אם זה בא בניגוד לצרכיהם או רצונותיהם של ילדיו, (במיוחד אם אני אישה... ) ואני אפילו לא מנסה לחשוב על אפשרות לשלב כי ידוע שהורים שאומרים שהם מאמינים באיכות ולא בכמות הם הורים של ילדי מפתח ומנה חמה שכל הזמן נמצאים בחול ואין להם פנאי אפילו לריב עם הילדים שלהם...

אז אולי המטרה היא הנאות?? מממ תנו לי לחשוב על זה שניה... לעבוד קשה מחצית מהזמן כדי שיהיה לך מספיק כסף כדי שתוכל לשפוך אותו על טיסות ובילויים וכל מיני הנאות רגעיות בגלל שאתה בטוח שזה הדרך היחידה שלך להשיג אושר, ואז אחרי שנים של מרדף אתה מבין שאושר זה דבר תלוי, והוא תלוי במה שהאדם תולה אותו בו ובגלל שתלית את האושר שלך בהנאות, בילית את החיים שלך במרדף שווא בלי להבין מדוע אתה מרגיש ריק בפנים, ואז אתה מבין שלא היית צריך לתלות את האושר שלך בכלום ופשוט להיות מאושר, וכדי למלא את הריקנות שבתוכך היית צריך להשיג סיפוק! בגלל שאחרי שהשגת את יעדם המדומה של החיים, את האושר. שכחת את יעדם האמיתי, את החובה. ועכשיו כבר מאוחר מידי...
אבל אני לא צריכה לבזבז חיים שלמים כדי להבין את זה, אני יודעת להיות מאושרת אם צריך גם בלי סיבה(השיגעון עוזר:)
אבל איך משיגים סיפוק? בעבודה קשה. עבור מה? מה טוב מספיק??? מה חשוב מספיק כדי שאני אוותר על הבדידות?? הבדידות היא כל כך שלווה. כל כך שקטה ורגועה. היא שרויה באפלה נצחית, וזה כמו כוח משיכה, מושך אותי למטה עוד ועוד, ואפילו שאני מודעת לכך שהיא ממכרת ושקראתי מיליון מאמרים על יצר החבריות האנושי וחרשתי על "דו שיח על אי שוויון" של רוסו, זה מרגיש טובבב! אחרי שמבינים כמה שלווה יש בבדידות, איך אפשר בכלל להתמודד עם אנשים? הבדידות היא כל כך בטוחה ונוחה, האפילה היא כל כך מושכת ומחבקת, והשלווה הזאת היא כמו רעל, לאט לאט, בשקט בשקט היא ממכרת, והופכת אותך לחסר תחושה עד שכבר לא מבחינים בדבר, בהתחלה היא אפופה ברגשות תסכול וכעס אבל בסוף בסוף היא משחררת אותך מהפחד ואתה לא מבחין גם ברגשות, זה נשמע כמו מחלה... וקוראים לה שלווה, צורת תמותה שאנשים תמיד ייחלו לה... אז למה? למה לנסות? למה לא פשוט להיכנע ולהירקב?


דרך אגב אני לא בדיכאון או משו כזה... נראלי, אני באמת שואלת כי אני לא מבינה, אולי אני סתם מבולבלת, אולי זה רק בגלל הגיל וזה יעבור לי, אבל נכון לעשיו אני מחפשת הסבר, אני צריכה סיבה... סיבה להתאהב בחיים