אין לי כוח להורים שלי ולחיים שלי. איך להתמודד?

טוב קוראים לי ליאן אני בת 14.
אני אספר לכם על המצב שלי.
אני ילדה מלאה וההורים שלי לא מקבלים את זה.
אני ילדה חברותית, תמיד הייתי כזאת. כולם אוהבים אותי ורק הם פשוט שונאים אותי.
הם פשוט לא מסוגלים להבין שזאת מי שאני ושההחלטה אם לעשות עם זה משהו היא אך ורק שלי אז הם פשוט מתנהגים אליי נורא.
אמא שלי כל היום מקללת אותי, מקניטה אותי ,צוחקת עליי ועושה עוד דברים. כל היום יורדת עליי ועל המשקל שלי וחושבת שזה לגיטימי לגמרי איך שהיא מתנהגת אליי. היא חושבת שהיא קורבן. כל היום רק יורדת עליי ואומרת שהיא במקומי הייתה מתה, מאחלת לי דברים והכי נורא שמבחוץ היא נראת האדם הכי מקסים ומצחיק ביקום אבל אף אחד לא מכיר אותה באמת.
היא רעה היא פשוט בן אדם רע, אכפת לה אך ורק מעצמה.
היא כל כך מעצבנת אותי ומרגיזה אותי נגיד שהיה לנו ריב אני שומעת אותה מדברת עם חברות שלה או עם אחיות שלה בטלפון ומספרת להם על כל מה שאני עשיתי ושאני שטן ואפילו לא מזכירה את מה שהיא עשתה לי או שהיא אמרה לי.
אני כל הזמן מנסה לבוא אלייה בטוב, להשלים איתה, לגרום לה להיות מרוצה. אני תלמידה מצטיינת מלאת חברים אבל היא לא רואה שום דבר חוץ מהמגרעות שלי ויותר גרוע היא משתמשת בהם נגדי. נגיד אם אני רבה עם חברה ואני רוצה לשתף אותה, כמו שכל החברות שלי משתפות את האמאות שלהן היא בסוף תריב איתי ותגיד לי שלא פלא שאין לי חברות.
אבא שלי לא פחות נורא, כשהוא רואה את כל הדברים שהיא עושה לי ומקללת אותי הוא פשוט יושב ושותק וזה פשוט מאכזב אותי. אני מצפה שהוא יהיה אבא, שהוא יעמוד לצידי ויגן עליי, אבל פשוט לא אכפת לו.
גם הוא מידי פעם יורד עליי ומעליב אותי ואני יודעת שלא ככה זה צריך להיות.
אני מתה מקנאה מההורים של חברות שלי ומצטערת כל יום שנולדתי להורים שלי ולא לאנשים שבאמת יאהבו אותי ויקבלו אותי כמו שאני.
אני לא מסוגלת להיות יותר בבית, אבל אני רק בת 14 ואין לי לאן ללכת.
אני לא אומרת שאני טלית שכולה תכלת אבל אני באמת חושבת שאם לא היו מגדלים אותי ככה ומתנהגים אליי ככה גם אני לא הייתי כזאת.
אני באמת מקבלת כל מה שאני רוצה והם לא חוסכים ממני דבר. אבל במצב הזה כל הדבריים החומריים הם חסרי משמעות בעיניי. אני לא יכולה לדבר איתם כי הם פשוט לא מבינים אותי. הם חושבים שאני הבעיה ושהם הטובים בסיפור.
תודה לכל מי שהולך לייעץ לי, אני באמת צריכה את זה.