לחיות את חיי או להתאים את עצמי לנורמות ולדרישות הסביבה?

היי לכולם,
החלטתי בהחלטה של רגע להתמסר לכתיבה ולהעלות לכתב את התחושות, הרגשות והקשיים שבהם אני נמצא. אשמח לקבל ממכם עצות ותובנות כיצד להמשיך ולנתב את חיי..

אז ככה, עד לפני שנה עשיתי מה שאחרים ציפו ממני שזה ללמוד לתארים, לפתח קריירה, לחפש בת-זוג לחתונה, ילדים, ולמעשה להתאים את עצמי לנורמות חברתיות. הלחץ היה בעיקר מהמשפחה אך גם מהסביבה הקרובה גם אם זה בעקיפין (נישואים, קריירה...). כיוון שהרגשתי שאני לא מתמקד במה שאני רוצה לעשות אלא במה שאחרים מצפים ממני חשתי לא פעם אומללות, סבל, חוסר תחושת משמעות בחיים, תחושת תקיעות וקנאה (למשל במי שנשוי או במי שיש לו קריירה טובה), ריקנות, לחץ, שחיקה בעבודה (התמודדות עם עבודה אינטנסיבית ועם בוס שצועק עליך כל הזמן כדי לצבור ניסיון רלוונטי), תחושה של בזבוז זמן רב מהחיים תמורת כסף שאחר כך גם ככה מבזבז בשביל "להשתלב" בחברה, להיות "בסדר", להרגיש "טוב" ולרכוש סטאטוס (מסעדות, בתי קפה, מוצרי חשמל, אייפונים, מותגים) וכו' כי זה העולם לא???

לפני כשנתיים סיימתי את התואר השני. למדתי תארים במדעי ההתנהגות כי זה עניין אותי למרות שהייתה בהתחלה התנגדות מצד ההורים ללמוד תחום שלא נתפס יוקרתי או פרקטי. לאחר מספר חודשים הייתה תהייה איך זה שלא התקדמתי בעבודה או מצאתי עבודה טובה יותר עם שכר טוב יותר. מובן לי שזה מתוך דאגה אך כשכל החיצים מופנים עליך זה מוריד לך את הביטחון ואת האמונה העצמית שאתה שווה משהו. למרות שניסיתי להסביר להוריי שזה לא כמו פעם, שיש חוסר יציבות תעסוקתית, שיש אינפלציה של תארים, שהביקוש עולה על ההיצע זה לא עניין אותם וטענו שאני לא עושה מספיק ושהם מאוכזבים ממני.

התחום שההורים שלי לוקחים הכי קשה זה תחום הזוגיות. לא פעם הם מזכירים לי שאם אמשוך את הזמן אני אשאר לבד ובודד, שחיים בלי חתונה זה חיים של מסכנות, בדידות ואומללות, שהחיים מתקדמים ואני נתקע במקום, שאני צריך לחשוב על העתיד, על "החיים האמיתיים" ושאני "מבזבז" את הזמן שלי בכל רגע שאני לא מכיר ואז יש את אותם משפטים שמוסיפים מלח על הפצעים. "אתה יודע? הבן של X התחתן", "הבת של X היא מנהלת שיווק...". אולי זה בשביל לעודד אך אני מניח שזה נובע גם מתחושת "אכזבה" או "תסכול" מכך שהחברים שלהם גאים בילדים שלהם (נשואים, ילדים, קריירה) ולהורים שלי אין מה להגיד מעבר לתואר במדעי ההתנהגות שגם ככה לא "נחשב" כך שזה גם תורם ללחץ כלפיי להצליח בחיים.

לפני שנה פיטרו אותי (עקב קיצוצים) אחרי שנתתי את הנשמה לעבודה ורציתי כל כך להתקדם ולגרום קצת נחת להוריי המודאגים. מאז לא הצלחתי למצוא עבודה טובה ושקעתי בדיכאון, לא היה לי במה להיאחז וחשתי התרסקות. באותו רגע החלטתי לעשות שינוי בחיים שלי ולחיות את החיים כפי שאני רוצה ולא כפי שאחרים מכתיבים לי. אז כיום אני עובד בעבודה יחסית קלילה שלא דורשת מאמץ רב או לחץ ושחיקה ולמרות שזה לא עבודה לקריירה והשכר נמוך הוא מספיק בשביל לכלכל את עצמי במינימום האפשרי (אוכל, שכירות עם שותפים והוצאות נלוות) ולפנות לי זמן לדברים שמעניינים אותי, שאולי גם אתפרנס מהם בעתיד ולמעשה לחיות יותר בפשטות אך לדעת שיש לי כל מה שאני צריך ושאני יותר חופשי להתעסק בדברים שגורמים לי להנאה ושאני לא צריך לרדוף אחרי סטאטוסים חיצוניים ולהלחיץ את עצמי. מידי פעם אני מברר לגבי משרות אחרות אך טוב לי כרגע איפה שאני נמצא ואני לא מוטרד מכך. בנוסף חזרתי לצאת לדייטים ואני מרגיש קליל יותר כי אני כבר לא חסר ביטחון או מרגיש צורך חרדתי להרשים ולמרות שיש בחורות שמעקמות את האף מצורת החיים שלי זה לא מפריע לי כי אני נאמן לעצמי וגם טוב לי כרגע בחיי הרווקות (יש לא מעט יתרונות), אני מרגיש חופשי וזה הכי חשוב מבחינתי.

הבעיה העיקרית היא שכיום אני מרגיש ריחוק מסוים מההורים שלי שלא מוכנים לקבל את צורת החיים שאימצתי למרות שאני אומר להם שאני מאושר וטוב לי. הם דוחקים בי למצוא עבודה טובה, קריירה, להתחתן ולהיות מסודר בחיים, הם כועסים עלי ואומרים לי שהם לא ישנים טוב בלילה ונמצאים בחרדות עקב הידיעה שאני לא מסודר בחיים ושאני בורח מהמציאות במקום להתמודד עם החיים וככל שעובר הזמן אני מרגיש יותר ויותר ריחוק, אכזבה וכעס שמצד אחד מפריע לי וגורם לי מידי פעם רגשות אשם אך מצד שני זה החיים שלי ואני לא רואה טעם לעשות מאמץ לשנות צורת חיים שטובה בשבילי...