למה מקריבים את הכלכלה לטובת מלחמה בנגיף? מה ההיגיון בזה?

אני מנסה להבין למה אין פוליטיקאים אחראיים מספיק בשביל להגיד חד משמעתית: קריסת המשק היא דבר יותר חמור מתמותה של מספר חולים כרוניים.

אתם בטח עכשיו בטוחים שאני אדם רשע שמאחל לחולים וזקנים למות, אבל לא. אני פשוט מבין שאנשים אלו היו מתים ממחלות רקע כאלה ואחרות בכל מקרה במהלך השנתיים-שלוש הקרובים.
כשכותבים שאדם בן 89 נמצא במצב קריטי, אז צריך לזכור שאדם זה היה מגיע למצב קריטי בכל מקרה אולי בעוד שנה וחצי ואולי בגלל הצטננות או בכלל מחלה אחרת. כשעושים סטטיסטיקה ורואים שבאיטליה נפטרו 5,000 איש בחודשיים, אז צריך לקחת בחשבון שבאיטליה בכל מקרה מתים מדי חודש 54,000 איש והנפטרים מקורונה הם לא **בנוסף**, אלא מרביתם הם חלק מאלו שהיו מתים במהלך השנה בכל מקרה. מה שאני אומר למעשה, הוא שעצם זה שהצלתם אדם שבנמצא בסיכון מקורונה זה לא אומר שהצלתם את חייו! זה רק אומר שיש מצב שעכשיו הוא ימות מנגיף אחר בעוד חצי שנה. אז לא עשינו כלום בזה.

וגם משום מה כולם שוכחים שיש דבר כזה "חסינות עדר" ושאדם "נשאי" משמעותו אדם שיהיה מחוסן כעבור כשבעיים (כי המחלה עברה לו והוא לא מפריש את הנגיף יותר. כלומר מערכת החיסון שלו התגברה). וברגע שרבים מאוד יפרו את הבידוד ויפיצו את הנגיף, תיווצר שכבה חזקה של מחוסנים שבסופו של יום יגנו על האוכלוסייה כללית מפני הפצה נוספת. (נשמע הפוך למה שאומרים, נכון?)

אבל מה יגן על כל העסקים מפני קריסה? מה יגן על המובטלים החדשים שיבואו? או על קריסה של מערכת הבריאות כי המשאבים שנועדו לטפל בבעיות רפואיות שונות עכשיו מופנים לנגיף? כל זה לא בא בחינם. אז הצלנו לדחות את מותם של חולים קשה בעוד שנה-שנתיים. עכשיו במקום זה נקבל מחסור במשאבים שידחוף את השכבות החלשות מתחת לקו העוני (כי עובדי הייטק כולם עברו לעבודה מהבית. הנפגעים המרכזיים הם החלשים).