אני כועסת על עצמי ורק רציתי שיראה אותי ויסמוך עליי

אני ממש כועסת על עצמי.. באיזשהו שלב החלטתי עם עצמי שאני לא אדבר איתו יותר עד שאני לא אהיה שלמה באמת. שאני לא אתן לעצמי ליפול לזה שוב האמנתי כל פעם שהפעם יהיה אחרת ושנצליח בסוף. נפגעתי ממש והוא פשוט לא ראה אותי ולא עניינתי אותו. הוא המשיך לשחק בי ולנצל אותי בלי שיזיז לו כמה שזה משפיע עליי. ואני המשכתי לחזור אליו כדי להבין את עצמי וכדי שיראה אותי. באמת שכבר החלטתי עם עצמי שאני אאמין למה שהוא אומר לי ולא לקול הפנימי שלי שמאמין שיכול להיות לנו טוב אם הוא רק ינסה להבין אותי ויפסיק לברוח ולפחד ממני. כבר אמרתי לעצמי די אבל הוא שוב חזר ליומיים.. ונפלתי בזה. בסוף הייתי אגואיסטית ולא התחשבתי בבקשות שלו וסיפקתי לו את כל הסיבות בעולם לא לרצות אותי בחיים שלו. אני יודעת שאי אפשר ללמד בנאדם ואי אפשר להראות לו דברים כשהוא לא רוצה לראות גם לא רציתי להראות לו כלום רציתי לתת לו ללכת ושיהיה לבד עד שאני ארגיש שיש לי מה להציע לו אבל הוא כל כמה זמן חזר.. הייתי חלשה שסמכתי על בנאדם אחר יותר מעל עצמי ורציתי שיאהב אותי וידאג לי ויכיל אותי בלי תנאים למרות שהוא בכלל לא מכיר אותי. וכשזה לא קרה שוב נפלתי להרס העצמי הזה. אז העדפתי שהכל ישרף וזהו שלא תהיה שום דרך חזרה ואמרתי מילים שאני כן קצת מאמינה בהן אבל שוב לא בטאקט ולא ככה רציתי! שאבתי אותו לחור שחור של עצמי. הוא פגע בי ככ... לילות שלמים שלא הצלחתי לישון. ימים שלמים שהמחשבות עליו לא הרפו ממני ורק רציתי את הקרבה שלו ושידבר איתי וישתף אותי באמת שהשתגעתי. כבר לא ידעתי להבחין בין טוב לרע מציאות או דמיון. אם הוא היה רואה את הפנים שלי כל פעם שקיבלתי ממנו הודעה.. או שומע את המחשבות האמיתיות שעוברת לי בראש כל פעם שהוא כתב לי משהו. או רואה את הידיים שלי רועדות כל פעם שסימסתי לו.. התנהגתי כמו מסוממת באמת שלא הייתי אני. שנאתי את עצמי. אם הוא היה יודע כמה טוב עשה לי לפנטז עליו ולחשוב עליו כמה למדתי ממנו וכמה אני מעריכה אותו. לא הצלחתי להתאפק באמת לא יכולתי לחיות עם התחושה הריקה הזאת שנשארה לי כשהוא הלך ורציתי שהוא ימלא אותי בחזרה. אבל הוא לא רצה. אמרתי דברים קשים שבאמת לא התכוונתי אליהם ככה ואני מרגישה חרא עם עצמי ממש. אבל אם הוא רק היה נותן לי להסביר את עצמי כמו שצריך במגרש שלי. אפילו שהוא נתן לי את ההזדמנות אבל רק כשהוא רצה ואני לא ידעתי איך באותו רגע. אם הוא רק היה יודע כמה הוא פגע בי וכמה היה לי קשה לאבד אותו ואיך זה הרגיש לי. כמה שמרתי בפנים ולא הראתי כלפי חוץ. זה בטוח כי אני מתוסבכת מדי.. והמחשבות שלי בראש הן לא של אדם נורמלי אני יודעת.. אבל באמת שהיו לי כוונות טובות ככ ובאמת שאי אפשר להסביר לבנאדם שאתה מדבר איתו בראש שלך כבר חצי שנה למה אתה מתכוון בהודעות. הכל יצא לי עקום. רק מולו. הייתי במרוץ מול הזמן ולא רציתי לתת לזמן לעשות את שלו רציתי לעשות את שלי.. הייתי יהירה. ויש לי ככ הרבה קולות בראש שלא ידעתי למה להקשיב. וזה תמיד ירגיש לי פספוס כי אני יודעת שאם הייתי מתנהגת אחרת ולא מתעלמת ממה שהוא אומר והייתי באמת אני הכל היה אחרת ואני לא מצליחה להבין למה מולו לא הצלחתי להיות אני אפילו שהיה לי ככ טוב. למה מולו הייתי ככ מוזרה ומשוגעת. למה חשבתי שהוא יאהב אותי לא משנה מה. אהבתי אותו ככ כי הוא הבין אותי ואהב בי את התכונות שאני אוהבת בעצמי. נהנתי איתו ככ וככ אהבתי את איך שהוא גורם לי להרגיש ורציתי ביחד. רציתי ביום מן הימים להיות הכל בשבילו רציתי להיות שם בשבילו בכל רגע לשמח אותו לחבק אותו ולא לעזוב אותו יותר אפעם בחיים שיסתובב תמיד בתחושה שיש מישהי שחושבת עליו ורוצה אותו ותדאג שיהיה לו טוב. אבל לא אמרתי לו את זה אפעם.. רק הצקתי לו וכפיתי את עצמי עליו. בסוף צדקתי המאסתי את עצמי עליו. אני לא שונאת אותו בחיים אני לא אשנא אותו אני פשוט באמת ממש פגועה ממנו.. והכל מתערבב לי בראש והתחושה של ההחמצה שוברת אותי. ואני מתה לדעת מה עובר עליו ואיך הוא מרגיש והלוואי ומתישהו הוא ירצה פשוט להבין ולסלוח לי ולהסביר לי את עצמו.