מצאתי את החצי השני שלי אבל אנחנו כבר לא מדברים

זה ממש מוזר אבל אני חושבת שמצאתי את הנשמה התאומה שלי.
עכשיו אני בטוחה שאתם מגלגלים עיניים כי זה משהו שכל אישה צעירה חושבת לעצמה ותאמינו לי אני לגמרי לא הייתי מתייחסת לזה ברצינות אבל אני האדם הכי ריאליסטי ולא רומנטי שהכרתי בחיים שלי.
בקיצור אני מאוהבת בבחור אחד קשות מכיתה ח' וזה הבנאדם הראשון שקודם התאהבתי באופי שלו ואז ביופי (או הבנאדם היחיד שבאמת אהבתי)
למדנו ביחד והאמת שלא שמתי לב אליו יותר מדי, הוא היה ילד רגיל בכיתה שבקושי הכרתי עם מראה רגיל לגמרי ואז הושיבו אותנו ביחד והתחלנו לדבר.
לא שמתי לב שאני מתאהבת לאט לאט ויצא שפשוט הייתי כל כך עמוק בזה שלא הצלחתי לצאת וכל החברות שלי ידעו שאני מאוהבת בו.
בקיצור לקראת כיתה י' התפצלנו לכיתות שונות ופחות דיברנו, הייתי נורא ביישנית וחסרת ביטחון והוא היה הבחור שפשוט היה מקובל כי הוא ממש נהיה חתיך בזמן הזה אבל נורא שקט ומופנם עם קבוצת החברים שלו.
היינו נפגשים רק במפגשים עם חברים משותפים וזה היה כל כך כיף לשנינו, הוא היה עושה למעני דברים והייתה בינינו שפה שאף אחד לא הבין וממש השלמנו אחד את השני למרות שהיינו שונים הבנו אחד את השני.
היו מלא בנות שהתחילו להתאהב בו כשהוא נהיה חתיך ואחת מהן שנאה אותי כשדיברתי איתו פעם אחת ואני עד היום לא יודעת למה.
בסוף התגייסנו וכל אחד הלך לדרכו, ניסיתי להמשיך הלאה והתחלתי לצאת עם בחור ממש נחמד שעשה הכול בשבילי אבל התחלתי להתחמק מהמגע שלו ויצא שיצאנו רק חודשיים כי נפרדתי ממנו בלי סיבה. הכי מוזר שהבחור שהתאהבתי בו התחיל לצאת עם בחורה ביום שהתחלתי לצאת עם הבחור הזה וזה שבר לי את הלב והם נפרדו קרוב לזמן שאני והאקס שלי נפרדנו.
אני והוא לא יצאנו עם אף אחד חוץ מהאנשים האלה כל החיים שלנו (אני בתולה) ואני פשוט לא מסוגלת לדמיין מישהו אחר לחלוק איתו את החיים שלי לשארית חיי.
אז 4 שנים שלא דיברנו וחברים רק בפייסבוק (אין לשנינו אינסטנגרם) ואין יום שאני לא חושבת עליו.
אין לי מושג איך הוא מרגיש כלפי ואין לי אומץ לכתוב לו כי מה כותבים? היי מה שלומך ב-4 שנים האחרונות? אני לא מסוגלת והוא גם לא כותב לי.
מה לעשות? אני מרגישה שבחיים לא אהיה חופשיה מההרגשה הזאת.
סליחה על החפירה והמתיקות המגעילה