אני בהרס עצמי שמחריב מערכות יחסים, נמצאת בלופ מטורף בחיים וזקוקה לעזרה לפני שעוד מערכת יחסים תיגמר

היי, אני בת 34 מאיזור המרכז, כנראה בקיצה של מערכת יחסים נוספת עם הבן זוג הנוכחי. קשה לי מאוד להבין מה באמת השתבש כי הראש שלי כל כך מלא במחשבות אפלות ושליליות שקשה לי לחשוב. החלטתי לחלוק קצת כאן ואולי לקבל איזו עצה טובה ממקור אובייקטיבי. אתחיל בכך שאני על הנייר אמורה להיות ממש בחורה "פרס". אני באה מבית אשכנזי טוב ואמיד, אני לא יפיפית העולמות אבל אני לא מכוערת, מצחיקה, מעדיפה לחשוב שיש לי צ'ארם מסוים שעובד על אנשים, שעבדתי הרבה מאוד כדי להשיג. כמובן שהוא מפצה על הרבה נכות חברתית. יש לי תואר ראשון ונחשק ממוסד אקדמי גבוה בארץ, ונדמה שאין לי שום בעיה בעולם. אז זהו, למעשה אפשר להגיד שאני לא חיה לפי הסטנדרטים שהצבתי או שהציבו לי. איני עוסקת במקצוע שלי ומקבלת משכורת פח מעבודה שלא ממצאת את היכולות שלי. זה בגלל הרבה מאוד פחד וטראומות מהעבר, אמנם לא גדלתי בבית עני מכסף, אבל גדלתי בבית עני מרגש. מעולם לא הייתי מקובלת, בדרך כלל המוזרה וזו שכולם לא רוצים לדבר איתה בסופו של דבר. אני מניחה שאני מעוררת אנטיגוניזם ברמה כזו שאני נשארת לבד.
אז מאיפה כל החרא הזה מגיע? אפשר להגיד שהייתי סוג של מכורה לסמים קשים בעבר ואיכשהו הצלחתי לצאת מזה. עברתי גם אונס וניסיון לאונס בעבר... מה שלא עזר לאינטימיות.. מה שלא יצאתי ממנו זו תחושת הכישלון שחוזרת על עצמה באספקטים שונים בחיים ובעיקר במערכות זוגיות. אני יודעת שכולם ישפטו אותי על זה וזה בסדר, אתם לא הייתם בנעליים שלי... באותו הזמן של הסמים הייתי במערכת יחסים עם בחור שלא יכל לראות אותי מתדרדרת ולכן, זרק אותי מהבית ונפרד ממני. דבר שהוא מובן אבל שמתי לב שנוצר אצלי איזשהו פטרן שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו. הרגשה שעובדים עלי, שלא אוהבים אותי באמת... לפעמים אני מסתכלת במראה ורואה מפלצת... עכשיו אני כותבת כי המערכת הזוגית הנוכחית שלי היתה טובה אבל הרגשתי שלא מבינים אותי. לפעמים למכורים לשעבר יש דאונים ומאוד קשה להשתחרר מהם... במיוחד לסמוך או להאמין.... הוא טוען שהוא מושלם, והוא באמת קרוב למושלם. הוא עושה הכל בבית, עוזר לי גם כלכלית וגם משתדל לתת לי תשומת לב ואהבה... אבל אני דופקת את זה כל פעם מחדש... חוזרים לי סרטים של האקס שזורק אותי מהבית... את התקופה שרציתי למות ולא להתקיים יותר
ועכשיו כשהבן זוג שלי מאיים להיפרד ממני כי אני עצובה מידי כל הזמן, זה שובר לי את הלב שלא קיים..... קשה לחשוב שהוא מושלם ואני אפילו בקושי בנאדם..... הוא כאילו מתעלם מהחרא שעברתי בעבר.... מאוד קשה לחשוב מה לעשות... אני לא יכולה להבטיח שאני אשתפר כי אני כבר כל כך מקובעת והאופי שלי כל כך ילדותי ולא בוגר... כאילו נתקעתי בגיל 25 עם כל הסמים......... אם אני לא יכולה להסתכל במראה ולראות בן אדם טוב ונורמלי איך מישהו אחר יוכל לראות אותי? אני הורסת הכל כל פעם מחדש כי אני בטוחה שלא מגיע לי דום דבר טוב. לפעמים בא לי פשוט להיעלם...... לחסוך לכולם את הכישלון שהוא אני. החלום להיות אמא ורעיה מתרחק ממני.... איך אני אהיה אמא בכלל? אהבה אני לא יכולה להראות וגם קשה לי לקבל.... טיפול פסיכולוגי לא בגדר אפשרות בגלל בעיות כלכליות.... פשוט נמאס לי להרוס לעצמי. אשמח אם מישהו חווה משהו דומה ויכול לתת עצה... תודה