עזרה בקשר למשפחה, יציאות עם חברים... האם לפנות לרווחה?

שלום.
לפני שאתם תשפטו אותי לפי הגיל, שאני 14, אני רוצה לציין שאני מודעת לגיל ה"צעיר" שלי, ואני רוצה להגיד שאני לא מתנהגת לגילי. אני מתנהגת יותר בוגר, מבינה יותר ומרגישה מוכנה ובוגרת.
אני אתחיל...
אני נערה, בת 14. הציונים שלי גבוהים, אני ילדה טובה, לא מקללת, לא מעשנת ולא שותה ולא כלום
וכל הנושא הזה מגעיל אותי בנוסף וההורים מודעים לזה.
אני מידי פעם מנקה ומבשלת, אבל אני עוזרת הרבה בבית. אני באמת נחמדה, והייתי ספורטאית והכל.
יש לי הורים קשים.
ההורים שלי מאוד קשים, בעיקרון הם נותנים לי בקושי שעה שעתיים לצאת, וזה רק עד 5, מחמש ומעלה אני לא יוצאת. רוב החברים שלי, שהם גם גדולים בשנה שנתיים ואפילו בגילי, יוצאים ב8 מינימום, ועד מתי שהם רוצים. אפילו הציונים שלהם לא גבוהים אבל עדיין נותנים להם.. אני מבקשת מהם לצאת לפחות עד 10.. 9.. בערב שאני אוכל להיות קצת עם החברים.. אני זאתי שכשכל הכיף מתחיל היא חייבת ללכת. אבא שלי צועק עליי תחיים שלו רק כי אני יוצאת מהבית. אני לא מבקשת לצאת עד 3 בלילה.. אני רק רוצה לצאת מידי פעם עד 10. אני גם לא תמיד יוצאת. אני איבדתי הרבה חברים, שטענו שאני "לא רוצה לצאת, ממציאה תירוצים ושלא כיף איתי ושאני סאחית" וזה פוגע בי. זה מדכא אותי. אני מרגישה כלכך שבורה ועצובה, בגלל שהרבה עוזבים אותי בגלל זה. לא נעים להגיד שיש לי הורים קשים, כי אני אהפוך לבדיחה. אם אני אלך להורים שלי, הם יצחקו עליי בפנים. ההורים שלי הופכים אותי לבדיחה גם כן. הם לא תומכים בחלום שלי והפכו אותו לבדיחה.. כשאני בבית אני בטלפון במחשב ובטלווזיה כי אינלי מה לעשות. ואז הם צועקים עליי שבגלל זה ישלי משקפיים ואני צריכה לעזוב את זה.. אבל אם אני קוראת ספרים הם צוחקים עליי שאני חנונית ו"ממתי אני קוראת ספרים". אם אני יושנת, הם צורחים עליי שישנתי צהריים ולוקחים לי תטלפון. אני לא יכולה יותר עם זה, הם בנוסף אלכוהליסטים. ניסיתי לבקש ללכת לפנימייה והם צחקו עליי בפנים ואמרו שלא אכפת להם מהרצונות שלי.
יש פעמים שאבא שלי צובט לי את הישבן, בצורה מגעילה ואני מתביישת. אני מכסה את עצמי עם בגדים גם בקיץ, ואז הם צועקים שאני גותית, שאני חסרת ערך ושאני לא צריכה ללבוש ארוך בקיץ. כשאני הולכת עם בגדים קצרים הם קוראים לי זונה שמנסה להרשים בנים.

חשבתי על לפנות לרווחה, אבל זה דופק לי את העתיד.
אני התקבלתי לתיכון בעל רמת למידה גבוהה, וזה עומד לעזור לי המון.
בנוסף ישלי שתיי אחים, שזה עומד לדפוק להם המון. וסבתא גרה איתנו.
אני לא יכולה לגור אצל דודים כי הם גרים מחוץ לארץ.

ישלי בנוסף חבר, וכשאבא שלי גילה על זה הוא כמעט הכה אותי.
חבר שלי בן 16, ובקרוב עובר לגור לבד.

בעיקרון אני מרגישה שבורה ומדוכאת. אני מרגישה רע, לא משנה כמה ניסיתי להסביר להורים שלי, הם עצרו אותי באמצע וצרחו שאני לא מבינה כלום מהחיים. הם אומרים שאני קטנה, אהיה עצמאית רק בגיל 18 ושאין לי פרטיות והם יעשו מה שבא להם.

אני רק רוצה להנות בחיי הנעורים שלי. אני רק רוצה לצאת החוצה עם כל החברים שלי, שגם לי יהיה כיף.
אני לא מדורדרת לסמים או אלכוהול, ולא נכנסת לצרות. זה לא ישפיע על הציונים שלי..
אבל הם אומרים כשאתבגר הם יסכימו.
אבל כשאתבגר, יהיו לי בגרויות והם יטענו, "שיש לי בגרויות ואין זמן לשטט". וכשאהיה בת 18 זה צבא ןאז עבודה וילדים...
אני לא יודעת מה לעשות.
רציני שכבר כואב לי, כואב לי ונמאס לי מהכל.
לא פעם ולא פעמיים ששלחו אותי לפסיכולוג, ובכל פעם ההורים שלי פתאום מלאכים ומסכימים לי הכל, וכשהפסיכולוג הולך הם צועקים וכמעט מכים אותי.
קרו מקרים בעבר שהם כן עשו את זה.

אני צריכה עצות,
נמאס לי מלחיות ככה. נמאס לי להיות כבולה
אני ילדה "מושלמת" כפי שטוענים.
אז מה הבעיה להביא גם לי להנות?