פרידה בגלל הצבא ומה שזה גרר איתו

הייתי בזוגיות שהייתה נראית כאילו הכל בעננים, עד שהוא הפך למפקד ופתאום השתנו היציאות, הלו״ז שלו נעשה עמוס עד בלי מקום לנשום ועומס להתמודד עם הבעיות של החיילים שהוא מפקד עליהם וכל זה.
אנחנו אוהבים אחד את השני באמת והחודש האחרון התחלנו להתרחק ודיברנו על זה, ומאז שדיברנו רק התרחק עוד - אני עדיין לא בצבא אז אצלי החיים במצב לגמרי אחר והוא שקוע בלחץ מטורף כל שבוע (יוצא בסופשים)
אחרי שהתחיל הריחוק הזה מהצד שלו הוא קצת התקרר ואני השתדלתי לנסות לשמור על הדברים כמה שיותר כמו שהם ״כאילו״ הם בסדר, מה שלא היה באמת נכון פשוט פחדתי שאנחנו הולכים לכיוון שלא יכולתי לחשוב עליו אפילו.
בסופו של דבר נפרדנו, זה טרי. הוא אמר שהוא מרגיש שהוא כבר לא מאה אחוז שם ושאלתי אם הוא מרגיש שהוא לא פנוי רגשית להחזיק קשר וזה כנראה המצב. הוא אמר שמתסכל אותו שפעם הוא הצליח לתת לי 100% ממנו ועכשיו הוא לא מצליח והדברים שבאו לו טבעי מבחינת הקשר בעבר כבר לא באים בצורה טבעית לגמרי והוא כאילו מרגיש שהוא צריך לדחוף את עצמו לזה. אני הבנתי אותו, הוא מתמודד עם עומס אחרי שהיה רגיל לל״וז אחר ורגוע יותר בצבא רק ההרגשה שלי היא שלא היה לו זמן באמת להתמודד עם הבעיה הזו בקשר שלנו (שהתרחקנו) ומרוב העומס שהיה לו - לא היה לו הזמן באמת לשבת ולהבין מה קורה איתנו
כי אני מרגישה שהוא קצת פשוט וויתר עלינו, ושכן היה אפשר לעבוד על הדברים. בשיחה עצמה הוא בכה גם והרגשתי כמה שזה נגע לו בנקודה עמוקה כי אנחנו באמת אוהבים אחד את השני וזה מה שכואב. אפילו לא רבנו על הנושא כל השיחות היו מתוך כאב והפרידה הרגישה (לפחות לי) שזה נעשה בעל כורחו.
הסכמנו שאנחנו לא רוצים לצאת אחד מהחיים של השני אבל ניתן לזה את הזמן שצריך כדי להחלים. בראש שלי התסריט הוא שעוד מעט שייגמר הקורס ויהיה טיפונת זמן לפני הקורס הבא אני רוצה לכתוב לו מה קורה ומתפללת שנשב ואולי נדבר על הדברים ונחזור זה לזה. כי זו אהבה ופשוט מרגיש לי שזה נגמר ולא מסיבה שהיא מספיקה לזה אלא פשוט עומס וחוסר התמודדות שלנו. אני מרגישה קרועה.
תוך כמה זמן הגיוני שאוכל אולי לכתוב לו ולדבר על הדברים, אני מתה לראות אותו. זה מרגיש לי כמו פספוס פשוט.