עד מתי בדידות? למה לא מגיע לי זוגיות?

הרגשתי שהייתי חייבת לפרוק את התחושה שיש לי במשך תקופה מאוד ארוכה.
אז קודם כל אני בת 26, סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול, לקראת סוף התואר. אני חושבת שאני נראית טוב, ובסופו של דבר אני בן אדם די פתוח.

אבל, אף פעם לא באמת הייתי בזוגיות. הקשר היחיד שהיה לי נגמר לפני ארבע שנים, ואי אפשר באמת להגיד שהייתה שם אהבה, זה גם נמשך רק כמה חודשים.

מאז, עברתי הרבה דברים, יצאתי להרבה דייטים. ברוב הפעמים הרצונות לא היו הדדים, וכשאני רציתי והייתי בקטע אז הצד השני לא רצה להמשיך, וההפך.
״הקשר״ הכי ארוך שהחזיק היה לחודש וחצי בערך. הכל זרם והלך טוב, עד שהבחור החליט פתאום שלא מתאים לו.
האמת שאת כל אלו שיצאתי איתם הכרתי דרך האפליקציות, אז בסופו של דבר כן יוצא משם משהו, גם דייט זה נחשב מבחינתי. וזאת הסיבה שאני עדיין נשארת שם.

אבל זה עולם מאוד קשוח, כל השוק בשר הזה.
הכל מאוד זמין וכיביכול יש כלכך הרבה אפשרויות אז גם יותר קשה לתת הזדמנות אמיתית בשביל להכיר. אנשים מרשים לעצמם להיעלם, כי תמיד אפשר להיכנס שוב לאפקליציות ולהכיר מישהי אחרת. אבל, לצד כל תחושת השפע שיש שם, יש המון בדידות. אני מוצאת את עצמי מעבירה שעות מול המסך, ולמרות שאני מדברת עם הרבה אנשים אני מאוד בודדה. בתכלס, אני לא בעד לדבר עם הרבה במקביל, והייתי מעדיפה להתמקד במישהו אחד. אבל, ככה זה עובד בעידן של היום, וגם אלו שאני מדברת איתם מדברים עם עוד כמה במקביל.

ברור לי שמאוד קשה להכיר ככה, בטח שמשהו רציני, במיוחד שרוב הגברים שם לא מחפשים משהו כזה. והם רק רוצים סטוצים. אני חווה את זה על בשרי. לצערי, אין לי דרך אחרת להכיר, השגרה שלי קבועה מבחינת עבודה או מבחינת אנשים שאני מכירה בלימודים וגם בכללי. הלוואי שיכולתי להיכנס לאיזשהי מסגרת של חוג או התנדבות, אבל אין לי זמן בשביל זה. לחברות שלי או לאנשים שאני מכירה אין מישהו להכיר לי. אז האופציה היחידה שנותרה לי זאת האפליקציות.

אני כל הזמן רואה זוגות מסביבי, ומקנאה. כל פעם עוברת לי בראש המחשבה של מה איתי? למה לי לא מגיע משהו כזה? מישהו רציני שיאהב אותי, לחוות אהבה אמיתית. ועם כמה שזה נשמע כואב או אפילו קיצוני, אני באמת חושבת שזה לא יקרה, שאני לא אצא מהפלונטר של הבדידות. מרגישה כאילו זה הגורל שלי, ולא משנה כמה אני אנסה לשנות אותו, זה המצב.