מאוכזבת קשות מעצמי ומבית הספר

שלום לכם, אני בת 18, שמיניסטית או י"בניקית, איך שלא תרצו לקרוא לזה.
ואני מסיימת את הלימודים עוד חודש.
מחר יש לי מסיבת סיום והחזרות למסיבה הפילו אותי מהרגליים.
עם כל יום חזרות, בנוסף למבחנים ולבגרויות ומתכונות, הרגשתי שאני לא מצליחה יותר, שאני נהיית חולה.
הפסקתי לישון (במשך החודשיים או השלושה האחרונים - שעה אחת בלילה, אני ממש מזליסטית אם אני מצליחה לישון שעתיים וחצי), בקושי אוכלת (כי אין לי זמן, אני חיה על ארוחות בוקר ודיאט ספרייט (כי רק מים לא מכניס קלוריות וכי ספרייט רגיל לא טעים לי, כנל לגבי קולה), אני יוצאת כל יום מהבית בשבע בבוקר וחוזרת בשתיים או בשלוש לפנות בוקר כי אני עד אז בחזרות או בהקלטות, או פשוט לומדת למבחן שעומד להיות מחר והחזרות של אתמול הפריעו לי ללמוד.
בנוסף לזה, הם שמו לנו מתכונת בפיזיקה יום אחרי הבגרות במתמטיקה, ביום שישי. ביום ראשון שהגיע מיד אחר כך הייתה בגרות בפיזיקה שהיה ניתן לשנות לה את המועד, ויום למחרת מתכונת בביולוגיה, יום אחר כך ריק, ואז עוד מתכונת.
ובכל אחד מהימים האלה, חזרנו הביתה בערך בסביבות השעה שתיים אם היה לנו מזל.
אני יודעת שהכל נגמר מחר, ושזה "יהיה טוב יותר" וש"אין לי מה לדאוג", אבל זה לא ככה.
בעקבות השירה במופע, שאני היחידה שצריכה לשיר בלייב, והחזרות הרצחניות, התפתחה לי דלקת בשקדים. הרופא טוען שאם היא לא תעבור עוד כמה ימים, יש סיכוי לניתוח.
ביקשתי מהמפיקה המוזיקלית היום להקליט לי את מה שאני צריכה לשיר בלייב, כי עד מחר הקול שלי יתפרק. אבל היא לא מוכנה. היא אומרת שזה צריך להיות אותנטי.
אותנטי אותנטי - אבל למה על חשבון הבריאות שלי?
הגוף שלי לא מסוגל להחזיק מעל לשעתיים של שינה (אתמול הגעתי מוקדם במקרה והיה לי דווקא זמן לישון, והתעוררתי אחרי שעה וחצי של שינה, לא הצלחתי לחזור לישון), אני יורדת במשקל במהירות מפחידה, כי אני לא מספיקה לאכול, וגם לא חשה תחושה של רעב. כשאני מתקרבת לאוכל הוא לא מגרה אותי, וכשאני מכריחה את עצמי לאכול, כי אני לא יכולה להתקיים רק על דיאט ספרייט, אני מרגישה צורך להקיא. חשוב לציין שאני לא מקיאה, לא מרעיבה את עצמי בכוונה ומאוד מודעת לסכנות שבעניין. לא חושבת שאני צריכה לרדת, ברגע זה ממש אני במצב שאני חייבת ורוצה לעלות לפחות שלושה קילוגרמים.
לאף אחד בבית הספר לא אכפת מהמצב שלי.
בכל פעם שאני מזכירה את העובדות שסיפרתי כאן, אומרים לי שאני לא היחידה שבמצב הזה ושאני חייבת להפסיק לקטר.
יש משהו שאני יכולה לעשות? דרך כלשהי להתמודד עם המצב?
אני מקווה שכן, כי אני לא רוצה להישאר תקועה במצב של חוסר שעות שינה, חסך של אוכל וכישלון בבגרויות בגלל מסיבת הסיום.
מרגישה מאוכזבת שלא הצלחתי לעמוד בהכל, אבל אני חייבת להודות בפני עצמי שאני לא וונדר וומן.