מחזיר אותי אחורה... ומוריד לי את הביטחון איך להתמודד?

אהלן חברים .
פעם ראשונה שאני כותב בפורום הזה,
קשה לי, קשה לי כשאנשים לא מאמינים בי, קשה לי כשחושבים שיותר טובים ממני, ממש עכשיו אסביר.
עברתי שנה מאוד לא פשוטה,
הייתי במכינה, מכינה קדם צבאית, לא סיימתי אותה עם כולם, פרשתי לקראת הסוף, ממש שלושה חודשים לפני הסיום.
מההתחלה היה לי מאוד קשה,
הרגשתי שרק מי שמדבר בפורומים קבוצתיים תופסים ממנו,
הייתי במכינה ממש קשה, האנשים שהיו שם הם חברה באמת איכותיים, שואפים להגיע רחוק בצבא ובסך הכל עם כוונות טובות, אבל לא יצא לי להכיר אנשים בסגנון שלהם לפני ובטח שלא לחיות איתם.
החלטתי לפרוש לקראת הסוף, ההחלטה הזאת הייתה די אימפולסיבית באותו הרגע אבל מתמשכת כבר מתחילת המכינה,
הרגשתי בגהנום כל יום שם,
וכשפרשתי, לקחתי בחשבון שאצטרך להיות בטוח בעצמי בבחירה, שאצטרך להיות בטוח עם בנות שאכיר, עם אנשים חדשים שאכיר, לכל מסגרת שאכנס אם ישאלו אותי איך אני מתגייס מאוחר, שוב צריך להיכנס לשיחה על המכינה.
אני רושם את כל זה, כי אני כבר חצי שנה אחרי.
וחייב להגיד, שאני יכול להגיד לעצמי הרבה דברים,
בטוח במאה אחוז בפרישה? ממש לא, לא שופט את עצמי, הייתי צריך לפרוש בשביל הנפש שלי, אבל להיות מספיק בטוח כשאני פוגש אנשים חדשים לדבר על המכינה? קשה לי, אני אומר פשוט שסיימתי וזהו, ואני רואה פתאום איך אנשים לא מסתכלים על במבט המוזר הזה, פתאום מכבדים אותי, פתאום אני יודע יותר איך להתנהל בסיטואציות ואנשים נמשכים אליי ורוצים להיות חברים שלי, אבל כשזה נוגע לפרישה מהמכינה, מרגיש התרחקות , בטח כשזה מאנשים מהמכינה עצמה, עם ידידה אחת אני בקשר משם, היו איתי חברים בחדר שעברתי איתן כל כך הרבה ואף אחד מהם לא שמר איתי על קשר,
היום פגשתי אנשים שמכירים אנשים מהמכינה, ונוצר מצב מביך, כמובן שזה הגיע לשיחה על זה,
אפילו אחד מהחברה שהיו בישיבה שלחו הודעה למישהו מהמכינה , והתגובה מהבן אדם שהיה איתי במכינה הייתה ממש מביכה- ״אם הוא בכלל זוכר אותי ״
, בקיצור בכל פעם שזה מגיע למכינה יורד לי הביטחון, זה פתאום מחזיר אותי אחורה, שהרגשתי אפס! זאת תחושה איומה, לא מאחל לאף אחד להרגיש פחות טוב ולסבול במקום שהוא נמצא...
הייתי שמח לשמוע מה אתם חושבים, האם אני צריך להימנע מלדבר על המכינה, האם זאת איזה שהיא הבנה שאני צריך להגיע עם עצמי ולהשלים איתה, או כל דבר איר יתקבל בברכה.
תודה רבה לעוזרים..