איך אפשר לצאת מהמצב הזה מבלי לאבד את השפיות?

מגיל קטן ההורים שלי הגבילו אותי בכל דבר בחיים
כאילו הם רוצים לשמור אותי בתוך צמר גפן חוץ מלמסגרות חינוכיות הם לא נתנו לי לצאת מהביית לבד לשום מקום . בהתחלה זה התחיל שהייתי בתחילת בי"ס יסודי בתירוצים כמו אתה צריך להשקיע בלימודים או שהם רוצים לקחת אותי למקום מסויים אבל הם לא התכוונו ללכת לשום מקום ושרציתי להפגש עם חברים הם הגבילו אותי בזמן לחצי שעה ובחצי שעה הזאת הם התקשרו בערך כל 5 דקות לשאול אותי איפה אני . ובגלל זה כל הזמן שבו הייתי נפגש עם חברים התבזבז על שיחות טלפון איתם .

אח"כ בחטיבת הביינים שרציתי לצאת לטייל לבד לייד הבית הם דרשו ממני לעבור חיפוש על הגוף וטענו שהם בודקים אם החבאתי בבגדים סיגריות או בקבוק קטן של אלכוהול למרות שהסברתי להם שאני לא מתקרב לדברים האלה ושאין סיכוי שאני יעשן . והתקשרו אלי בתדירות של 10 שיחות בשעה לבדוק איפה אני . בתיכון שרציתי לצאת עם חברים לבלות מחוץ לעיר או למסיבות במועדון (לא מסיבות טבע ) הם מנעו ממני ללכת (נעלו אותי בביית עד הבוקר שמחר ) וצעקו עלי וצרחו וקיללו אותי רק בגלל שרציתי ללכת למסיבה והאשימו אותי בזה שאני משתמש בסמים נכנסו לי לחדר והפכו את כולו ואפילו קרעו את המיזרון כדי לבדוק וניפצו לי את הטלפון הנייד
ניסיתי להסביר להם שאני לא מתכוון אף פעם להשתמש בסמים ואני יודע למה זה גורם ושאני סה"כ הולך עם חברים (שהם מכירים וגרים איתי באותו בניין ) ואותם זה לא עיניין הם היו באמוק וצרחו עלי כל מיני דברים כמו "תתבייש ככה אתה עושה לנו " "סמרטוט " "לא גידלנו אותך להיות נרקומן " .

ועכשיו מיוני לא ראיתי אף 1 מהחברים שלי כל פעם שאני רוצה ללכת לחברים הם לא נותנים לי וטוענים שאסור בגלל הקורונה ומאיימים שאם אני יצא הם לא יתנו לי להכנס ואני יודע שהם מסוגלים לזה כי (פעם 1לפני שנה נפגשתי עם חברים ב22:30 ואח"כ חזרתי אחרי שעה והם לא פתחו לי את הדלת וישנתי על ספסל ברחוב)

ואם אני יוצא לטייל ברחוב לייד הביית לפני שאני יוצא אני עובר חקירה לאין אני הולך למי אני הולך מה אני עושה ושאני מסביר להם שאני רוצה לטייל לבד בשטח פתוח לייד הביית כדי להרגע הם לא מאמינים לי ומתקשרים כל 4 דקות בערך כדי לשאול איפה אני ועוקבים אחרי
וכשאני חוזר הם חוקרים אותי שוב ובודקים חי את העיינים אם הם אדומות (הם חושבים שאני מעשן קנאביס למרות שהסברתי להם אלף פעם שאני לא מתכוון לנסות את זה ושזה לא מעניין אותי ) ועושים לי רגשות אשם כל פעם שאני יוצא מהביית אני מרגיש שעשיתי משהו לא בסדר . והתחלתי לפחד מהם
כי אני יודע שהרבה פעמים הם יכולים להשתמש נגדי באלימות קשה (והיו מקרים שהם עשו את זה )

ובגלל זה אני מעדיף להשאר בביית כדי לא לעבור את כל החקירות המעקבים והצרחות לפני שאני יוצא מהביית אבל מצד שני זה מדרדר לי את המצב הנפשי
כי בביית לא פשוט להיות הכל מתנהל בצעקות הם רוב היום רבים ביינהם בצרחות וכל היום הם בביית כי שנייהם מובטלים (כנראה המצב הכלכלי הקשה גרם להם להיות ככה פעם הם לא רבו ) ולפעמים מוציאים את העצבים עלי בלי סיבה ומקללים אותי . והדבר היחיד שיכול להרגיע אותי זה לטייל לבד (בלי שיעקבו אחרי ויטרידו אותי אבל זה בלתי אפשרי ) איך אני יוצא מזה . כרגע אין לי אפשרות כלכלית לחיות לבד ואני לא מתכוון לעבור לפנימייה כי גם זה לא יעשה לי טוב (הייתי שנה בפנימייה צבאית ולא הסתדרתי שם )
ואין לי קרובי משפחה שאני יכול לחיות אצלם ( הסבים מ2 הצדדים נפטרו לאבא יש אח 1 והוא נרקומן ולאמא שלי יש 3 אחים 1 חרדי נטור קרתא וניתק קשר השני בארה"ב והשלישי נהרג במלחמת לבנון השנייה )

ככה שאין לי לאן ללכת