פשוט שונא את עצמי וכל מה שאני עושה, אני כבר לא יודע איך להתמודד

היי , קודם כל חשוב לי לציין שאני לא אובדני - הייתי שם זה נשאר מאחורה שלום ולא להתראות וכו.
דבר שני שחשוב לי לציין, כל הסיטואציה ממש אבל ממש לא קשורה לקורונה זה היה לפני זה גם אחרי - ממש לא קורונה.
אז שוב היי
קצת רקע, אני מתעסק רוב היום במוזיקה (מלחין מנגן ובעיקר מקשיב) פעם גם שרתי (למדתי פיתוח קול) תקופה של בערך שנתיים, לא משנה - הבנתי שזה לא בשבילי כי פשוט נמאס לי לשמוע את הקול שלי ופשוט הרגשתי שלעשות אתזה עם ביטחון זה פשוט נראה מגוחך עליי, אחרים עושים אתזה נהדר - אני לא. עברתי כמה דברים בחיים שהוסיפו לסל החרדות שלי עוד כמה חרדות חדשות - לא אפרט למה אבל לדוגמה שאני שומע דפיקה בדלת אני נכנס לחרדה מטורפת והלב שלי על 200 אני פשוט קופא במקום, חלומות נוראיים שחוזרים על עצמם *בכולם* יש מוטיב של רצח, התמוטטויות עצבים קיצוניות ותחושת אשמה נוראית שאני לא יודע אם זה ככ נורמלי בגלל זה אני משתף אבל זה לא העניין נו למה אני מאבד את עצמי כל פעם נו. העניין הוא שאני לא יכול לעבור שעה אחת בלי לחשוב לעצמי כמה שאני פשוט גרוע כמה שאני לא מוכשר כמה שאני מכוער כמה שאני מזוייף, לא נחמד, אשם, מגעיל, בנאדם רע בכללי, חלש, מוזר (*לא בקטע טוב* - אל תעצבנו אותי) ופשוט בנאדם רע בכללי, לא שהייתי רוצה למות אבל לא אתפלא אם אנשים אחרים היו חושבים שהעולם היה יותר טוב בלעדיי פשוט. זאת גם אחת הסיבות שעזבתי כל רשת חברתית שהאמת אהבו אותי שם. אבל עזבתי כי הרגשתי פשוט נורא שאני צריך להוכיח את החיים שלי שם - ומהמשפט הקודם אפשר להבין למה עזבתי, תמיד שאנשים אמרו שהסטורי שלי מעניין תמיד או שאני מצחיק אותם ולמה עזבתי הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה *הם רוצים שתמשיך רק כדי שהם יוכלו ללמוד אותך יותר טוב כדי לעשות לך רע, רק כדי לעקוב אחרי מה שאתה עושה כדי לבקר אותך*. אני מרגיש שאני מכביד על הסביבה שלי ככ רק בעצם הקיום שלי כי אני לא משתף הרבה ככ - בתקופה האובדנית\דיכאונית למדתי בדרך הקשה שדיי אסור לי לרחם על עצמי. מזה הסקתי שרק עצם ההוויה שלי ככ מכבידה על אנשים כי אני מרגיש שאני פשוט יותר מידי אני מרגיש שאני מזהם כל מקום שאני נכנס אליו. מכל הדברים שאמרתי אני ממש רוצה להתמקד על 2 תכונות שהן מרכזיות במצב שלי כרגע. אשמה וחולשה. משום מה - כבר מילדות, התכונות האלה פשוט שולטות בי אני מרגיש אשם על כל דבר בעולם הזה, אם אני רואה שוטר ברחוב מבחינתי הוא עכשיו אוזק אותי ואני נכנס לכלא, אם מישהו בא אליי לומר לי שלום אני אהיה בטוח שהוא בא לומר לי כמה שאני חרא וכמה שפגעתי בו או בסביבה או איכשהו גרמתי נזק. והתכונה השניה, החולשה. אני מרגיש כל כך חלש לעומת הסביבה שלי במיוחד שמדובר בסביבה גברית.אני לא המאצ'ו האולטימטיבי, אני גם ביסקסואל, ולא יוצא לי להיתקל בגברים שרוצים להרע לי, כולם סבבה איתי - אני אסתגל לכל סביבה שאני נמצא בה ואנשים יתחברו אליי. עם זאת אני מרגיש שהם כל כך קשוחים וחזקים ואני כל כך חלש ועדין, שאני רוצה אני יכול להיות מאוד רציני והצד הזה בולט בי דיי הרבה במיוחד לאחרונה שכיתה יא' וכל זה, שאני מגביר פיזיקה מדעי המחשב ותוך כדי לימודי מוזיקה דיי קשוחים תיאורטים ומעשיים - ולא יוצא לי להביע באמת רגשות לרוב(חוץ מכתיבת פואמות ולחנים שאף אחד לא יודע עליהם) אז אי אפשר לומר עליי שאני שלולית אסטרוגן עכשיו - אבל אני מרגיש עדיין חלש ככ מול גבר (נפגעתי מינית כמה פעמים ע"י גברים בעבר) אבל גם אם הוא בגילי אני מרגיש שהגישה היא פשוט "אני יכול להשכיב אותך אם אני רוצה" וזה פשוט גורם לי להרגיש נוראאא אפשר לומר שאיבדתי כל חשק מיני בחודש האחרון. חוץ מזה גם עבדתי מאוד קשה גופנית כדי להגיע למבנה גוף "חזק" והרגתי את עצמי ולא אהבתי אתזה ועכשיו לומר לכם זה דיי לא שווה אתזה (ברור שזה עדיף מלהיות שחיף או שמן) כי אני עדיין לא סובל את הגוף שלי ודיי לא יכול להסתכל במראה או אפילו חלון של מכונית ברחוב. כל מילה שאני כותב, כל מנגינה שאני מלחין נגמרת בלילה בלי שינה שאני אומר לעצמי וואו הפעם ממש הפתעת הגעת לשיא של הגרוע כל פעם מחדש. אני לא רוצה לפתור אתזה סתם אני רוצה לתת מקום לכאב הקודר הזה כי אם אני אתן לו רק חלק זה כמו לראות רק בשחור לבן ואני רוצה את כל הגוונים כדי לעבור אתזה כמו שצריך. חוץ מזה כל כך תודה על הקריאה וואו איזה מדהימים באמת, הוצאתי מעצמי הרבה עכשיו האמת. וואו שוב תודה וסליחה על האורך הלוואי שהייתה דרך לקצר.