בת 25 - לא היה לי חבר מעולם, אין לי המון חברות ומרגישה תקועה - מה לעשות?

שלום לכולם ,

שמי שחר. אני בת 25 גרה במודעין עם ההורים
אחותי הגדולה ממני בשנה עברה לפני כשנה לגור עם חבר שלה ( מזה 4 שנים) ואחי הקטן ממני בשנה עבר לפני כשנתיים לגור עם חברתו בתל אביב ואני עדיין גרה בבית של ההורים.
השתחררתי לפני כארבע שנים , בהיותי משקית תש חסכתי כזף וטסתי לעבוד בקנדה וארצות הברית וטיילתי שם עם שותפים. כשחזרתי עבדתי על שיפור בגרויות ואני עדיין על זה.
הסיבה שאני כותבת פה היא על מנת לקבל עזרה ואפילו הכי קטנה ממי שיכול לעזור.
אני מרגישה ממש חרדה שאני שונה מבני גילי - ומבנות גילי יש לומר.
אני אומנם חברותית אבל חברותיי מהתיכון התנכלו לי ולאחר ניסיונות רבות שלי לחזור לחבורה, הבנתי שהן לא חברות אמיתיות ואנחנו בנתק 3 שנים.
אין לי חבורת חברות, ולהמון מבינות גילי יש. זה מציק לי ואני מרגישה שאני לא יודעת איך אנשים תופסים אותי - האם יש סיכוי למצוא בלימודים או בשלב אחר בחיים?
אני מאוד משתוקקת לצאת יותר? להכיר אנשים, וידידים ולהנות מהזמן שלי ומהתקופה הזו של הגיל.
בנוסף, אני מתלבטת בין תחום לימודים ורוצה ללמוד שנה הבאה פסיכולוגיה ככל הנראה. עצם זה שאני בפער מ2-3 חברות שלי- רק מעצימה את התחושה שלי שאני תמיד שלב אחד אחרי כולם.
אני מפחדת ממנ שיחשבו עליי, מפחדת שאתקבל למכללה ויסתכלו עליי בעין רעה, ( יודעת שזה מפגר)
ומפחדת שלא יהיה לי חברות בגיל 26 בתחילת התואר. מישהו מכיר מישהו שהתחיל ללמוד בגיל 25-26 , אשמח אפילו על שמח ניסיונכם האישי
בנוסף לכל זה לא היה לי חבר. אני משתוקקת לזה אבל כמובן לא בכל מחיר
אולי הצבתי רף גבוה ואולי אני זו שלא בסדר שלא נותנת צ’אנס לכל אחד- אבל איך כן?
אני לא מסוגלת לתת צ’אנס לכל אדם שמתחיל איתי בפייסבוק או באינטסגרם
( יש כאלו עם משפטי פתיחה הכי מוזרים בעולם או סליחה על המילה ״ ערסים״ שאני לא מתחברת)
האם צריכה להתפשר ? האם הייתי גאוותנית שאני לא יוצאת עם כל אחד ותמיד חפשתי את התותחים האיכותיים בחברה שלנו או שזה בסדר ?
יצאתי עם בנים- אבל תמיד זה נגמר לאחר 2-3 דייטים
שכבתי רק עם בחור אחר שהבהיר לי שלא רוצה משהו רציני וכל פרקי זמן מסוימים אנחנו בקשר.
מה לא בסדר בי?
איך זה שאני ללא חבורת חברות, ללא לימודים, ללא בן זוג?
יש כאלה שמחמיאים על המראה שלי, על הגובה ואני חושבת לעצמי ( נו מה זה שווה בלי הדברים החשובים באמת)
מתכננת לעבור לתל אביב שנה הבאה ומפחדת- להיות בי אדם קטן שמובלע בעיר הגדולה. לא להסתדר, לא להנות.. להתעסק בתפל.. חרדות בקיצור.
גם העובדה שאחיי עברו מהבית ויש להם זוגיות מעצימה את התחושה שמשהו לא בסדר איתי - האם יש לי בעיה ?
איך זה שיש בנים שסתם נעלמו אחרי דייט אחד -2 ובאמת שלא אמרתי או עשיתי כלום מוזר?
אולי עצם זה שאני משדרת רצינות לפעמים מפחיד את הטייפ של הבחורים שיוצאת איתם. מה אתם חושבים?


אשמח לכל עזרה שלכם איך לעודד את עצמי , איך מכירים אנשים וכל סיפור דומה לשלי עם סוף טוב :)

תודה רבה
שחר