כל האנשים שאמורים לתמוך בי מפנים לי את גבם, החיים שלי הם גיהינום

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל

אני יושב לבד בחדר שלי עם דמעות בעיניים ומנסה להתנסח בעברית פשוטה, אבל זה קשה לי מאוד.

אני בחור אוטיסט בן 21. לא עשיתי צבא בגלל מחלת נפש קשה שאני סובל ממנה, מחלה הנקראת סכיזופרניה פרנואידית. יש לי מחשבות פסיכוטיות נוראיות. בכל מקום שאני נמצא אני מרגיש שאנשים מנסים לתקוף אותי, לדקור אותי, להכאיב לי בכל דרך אפשרית... כל חיי סבלתי מהתנכלויות של אנשים. לא היו לי חברים, הייתי בודד וכל הזמן הותקפתי בבית הספר ומחוצה לו. המשפחה שלי מעולם לא סיפקה לי תמיכה רגשית ונפשית. ההורים שלי מתנכרים לי. הם אדישים לרגשות שלי ולא מדברים איתי. בכל פעם שאני מבקש מהם תמיכה הם מתעלמים, כי הם חושבים שחולה נפש לא מבין על מה הוא מדבר. לפעמים אני סובל מהתפרצויות של כעס, וההורים שלי לא מבינים אותי, לא מנסים להרגיע אותי (הם חושבים שאני מקרה אבוד ושזה חסר טעם) ומאיימים שיסלקו אותי מהבית. אני יודע שאם הם יסלקו אותי מהבית אני לא אשרוד. אני אמות. אבל זה לא מעניין אותם. יש לי גוף של ילד בן 16 כי מעולם לא הלכתי למכון כושר (אני מפחד לצאת מהבית). בנוסף לכך יש לי בעיות ראיה קשות (יש לי מידה מינוס 8 במשקפים ואני סובל מ-HPPD).
מעולם לא הייתה לי חברה, ואני מנסה לשכנע את עצמי שאולי בעתיד תהיה לי חברה, אבל כשאני מנסה לחשוב על זה מנקודת מבט ריאלית, אני מתחיל לחשוש שאולי לא תהיה אף חברה בעתיד. איזו בחורה תרצה בחור חולה נפש?

למרות כל הסבל, יש ימים שבהם אני קם בבוקר עם מצב רוח אופטימי ואני מספר להורים שלי שהמצב שלי ישתפר בקרוב. במקום להגיב בשמחה או לעודד אותי הם עונים לי בקרירות ובחוסר אמון, כי הם רואים בי מקרה אבוד. כשנכנסת בי רוח נדירה של אופטימית הם דואגים מיד להוציא לי את הרוח מהמפרשים.

לפעמים אני מבקש מההורים שלי שיתנו לי יותר אהבה ויותר תמיכה בגלל המצב שלי. אף אחד לא אוהב אותי, אח שלי מתעב אותי, אנשים ברחוב מסתכלים עליי כאילו אני מפלצת, ואין לי חברים. לפחות שההורים שלי יתנו לי אהבה. אם הם לא יתנו לי אהבה אני לא יודע איך אצא מהמצב הזה... כשהם שומעים את זה הם מתעלמים. לפעמים הם לא מדברים איתי במשך שבועות כי הם מפחדים ממני (אימא שלי אמרה לי היום: "אתה בנאדם משוגע ואני פוחדת שתוציא סכין ותרצח אותי. אני לא רוצה לראות אותך").

בשנה שעברה הייתי מכור לריטלין במשך 7 חודשים. הייתי מסניף את החומר כמו איזה נרקומן מסכן. אבל לפני שלושה חודשים הבנתי שאני פשוט חייב להפסיק. הבנתי שאני לא יכול לברוח מהחיים הקשים שלי בדרך כזאת. מאז שהפסקתי לקחת ריטלין, הפסיכוזות שלי החמירו. היום קרא לי דבר מאוד מפחיד - הרגשתי שאני מאבד את עצמי!!! פשוט כך - הרגשתי שאני מתחיל לשכוח מי אני. הרגשתי כמו רוח רפאים שמרחפת בעולם הזה. אחרי כמה שעות נרגעתי, אבל אני מתחיל להיות ממש מודאג. איבדתי הרבה דברים בחיים שלי - אבל עדיין לא קרה לי מצב שאיבדתי את עצמי - עד היום.

לסיכום, אני יכול להגדיר את המצב שלי בצורה מטאפורית: אני נמצא בתוך מבוך ענק ואינני יודע לאן לפנות ואיך לצאת מהמבוך הזה. כל האנשים שקרובים אליי ואמורים לשמש לי בתור מצפן הפנו לי את גבם.

אני רוצה לומר לכם שממש פחדתי לכתוב את הפוסט הזה עד עכשיו, כי האינטרנט מלא באנשים רעים שבמקום לעזור הם יכולים לפרסם תגובות מרושעות שיחמירו את מצבי. אבל אחרי מה שקרה לי היום אמרתי לעצמי שאני לא מסוגל לשמור את הכל בפנים, ואני חייב לדבר עם מישהו.