אני שונאת את אח שלי

אני בת 17 הוא 19, בצבא מסיים כל יום ב12 כדי ׳׳לעזור׳׳ בבית אחרי שאבא שלי נפטר.
הוא כמובן לא עזר ולא עוזר בכלום, אכפת לו רק מעצמו.
רק מרגיז את אמא שלי, חושב שאנחנו איזה משרתות שלו שחייבות לעשות לו כביסה ולהגיש לו אוכל.
ליטרלי צרח על אמא שלי אתמול ׳׳ למה את עושה עושה כביסה אין לי בגדים עכשיו׳׳
אבל זה לא העניין.
אני מרגישה כמו הילדה הזאת מ17 על הקצה, שהחברה הכי טובה שכבה עם אח שלה הדפוק והיא נשארה לבד וכלום לא הולך לה בחיים וגם אבא שלה נפטר.

אני לא רוצה לחשוף את עצמי יותר מדי שלא יזהו אותי או משהו אבל הוא מתאמן ויש לי מלא ציוד (גומיות,משקולות,מזרן) ואני מתאמנת בחדר שלי והוא אוהב להתאמן בחצר .
אני מסכימה לו לקחת את הציוד ולהתאמן בחוץ רק אם הוא מחזיר לי הכל אחר כך.

אבל לא רק שהוא לא מחזיר,אחרי שהוא מסיים להתאמן הוא משאיר הכל בחוץ ונותן לגשם להרוס את המשקולות שיש להן חלודה עכשיו, המזרן רטוב והגומיות בד ספוגות במים.

אני שונאת אותו ולא אכפת לו ממני בכלל, נעלתי את הכל בחדר שלי ורק אתמול שכחתי לנעול והוא פשוט נכנס בלי רשות ולקח הכל.
מה אני יכולה כבר לעשות? להרביץ לו? אני מרגישה שהוא יכול לעשות מה שבא לו ואני יכולה להתפוצץ בשקט.
לא אכפת לו ממני והוא גם רשם לי שלא אכפת לו ממני.
אכפת לו רק מחברים שלו ומכסף.
גם אם אני מתעצבנת וצועקת עליו הוא משתיק אותי וצורח וזה מוציא לי את האנרגיות אז אני מעדיפה לא לדבר אותו אבל הוא עדין לוקח לי דברים מהחדר.
אמא שלי לא עושה הרבה בנדון, מה אפשר כבר לעשות???

בא לי שהוא יצא מהבית הוא מילא לא עוזר כלום בעבודות הבית, לא עוזר לסבתא שלנו, הדבר היחיד ששהוא עושה זה מחזיר אותי הביתה כי יש לו אוטו שגם דלק הוא לא משלם עליו (לוקח כסף מאמא שלי).

אמא שלי אפילו דיברה עם המפקד שלו אבל זה עזר רק לשעתיים.

אני מתקשה להאמין שייש עוד בנים כמוהו ואולי גם הקראש שלי גם מתנהג ככה לאחותו למשפחה שלו.
אני בחיים לא ארצה להיות עם מישהו שמתנהג ככה למשפחה שלו לא משנה כמה הוא מקסים שאנחנו לבד אם הוא לא מעריך את המשפחה שלו אז הוא חתיכת אפס בעיניי.


הוא גם לא יכול לסבול שהדעה שלי שונה משלו, הוא מתעצבן מהר ואומר ישר ׳׳ מה אני מדבר איתך בכלל את לא מבינה כלום אז תיהיה בשקט׳׳

מה לעשות
אני מנסה להתרכז בחיים שלי אבל הדבר היחיד שטוב כרגע זה שאני עובדת ומרוויחה כסף ולא תלויה באף אחד, שיש לי קורת גג, אמא שחיה ומרגישה טוב.
אין לי כל כך הרבה חברים, כמה מהבית ספר וחלק מבית ספר אחר מהצופים.
אבל הם לא חברים מאוד טובים, אני מסתובבת איתם רק כי אין לי עוד מי להיות ואני לא חושבת שהם אוהבים אותי בכלל... יש להם יותר צחוקים משלהם והם מכירים יותר זמן.

מה לעשות...? אני רואה שכולם משתנים לטובה והחיים שלהם משתפרים ושלי עדין לא.