אמא שלי החליטה לזרוק משהו שהיה יקר לי על דעת עצמה

לפני כמה זמן אמא שלי חיפשה אצלי משהו בחדר , ומצאה קופסת נעליים ישנה מאוד וזרקה אותה לפח. עזבו את זה שהיא נכנסה לי לחדר והתחילה לחטט לי בדברים בלי רשות , עם זה כבר למדתי להתמודד , לדבר עם האישה ולהסביר לה שזה לא מכבד אותי ואפילו מעליב ומזלזל , זה כמו לדבר לקיר.
בתוך הקופסא הזאת היו דברים סימבולים חשובים שאספתי במשך 3 שנים !! ציורים , כתוביות , תמונות , תוויות וכל מני דברים כאלה שאספתי עם השנים ולכל חתיכת נייר קטנה שהייתה שם היה לה ערך אישי בשבילי וזה היה לי מאוד חשוב. זאת קופסא שהייתה אמורה ללות אותי כל החיים וזאת הייתה הדרך שלי לפרטיות וביטוי , ישלי המון המון המון חברים אבל בסופו של דבר אני בן אדם די בודד כי חברות נפש אמיתית אין לי. כמו שבטח הבנתם אין לי בדיוק פרטיות בבית.
לפני כמה ימים בבוקר באתי להכניס תווית מסוימת לתוך הקופסא , כי אהבתי אותה והיא סימלה עבורי משהו שהייתי רוצה לשמור בקופסא ולהיזכר בזה בעוד כמה שנים. התחלתי לחפש את הקופסא ואני לא מצאתי אותה (יומים לפני היא היתה שם) אמא שלי אמרה שהיא זרקה אותה לפך כי לא היה בה כלום (היא לא פתחה ובדקה למזלי ) באותן רגע אני פשוט התחלתי להתחרפן. התחלתי לצרוח בכל הבית ולבכות ולמלמל כל מני דברים ולהיחנק ולרעוד. אפילו איחרתי לבית ספר בשעה בגלל זה. זה לא ממש עניין את אמא שלי , היא לא ביקשה סליחה אלה ניסתה להפיל את האשמה עליי ולהצדיק את עצמה. למה לעזאזל היא זורקת לי דברים מהחדר בלי לשאול אותי ?! אני כותבת את זה ובוכה !!!
אני לא מוכנה לספר לה מה היה בתוך הקופסא בגלל שהיא תצחק עליי ותחשוב שאני מטומטמת ששמרתי חתיכות נייר וציורים ועליהם אני בוכה כלכך , וזאת תהייה השפלה בשבילי לשמוע את זה על דבר שכלכך יקר לי , שמסמל אותי. אף אחד לא ידע על הקופסא הזאת. אני צריכה את הקופסא שלי ... אני חייבת אותה. אני מתחילה לקום בפאניקה באמצע הלילה ולהתחיל לבכות ולרעוד על הקופסא שלי שנמצאת באיזה הר זבל עכשו !!! אני לא מצליחה להירדם ... גם ככה אני צריכה לסבול את האמא הזאת כל הזמן ויש לנו יחסים לא ממש טובים בלשון המעטה , עכשו זה ואני פשוט מתחרפנת אני לא מבינה איך עשתה לי את זה ..אני לא מצליחה לקלוט שכל הזכרונות האלה נעלמו , עוד יותר משגע אותי שהיא חושבת שמה שהיא עשתה זה לגיטימי ולא טורחת אפילו לבקש סליחה