לוקח אותי מובן מאליו שונאת את עצמי כבר

היי, שמי ליפז.
יש לי חבר 3 שנים , כל הזמן הוא היה לוקח אותי מובן מאליו ואולי התעוררתי מאוחר מידי אבל כבר התחלתי להבין את זה לאחרונה.
אני מאוד אוהבת אותו אבל עם זה גם רגילה אליו , ומרגישה תלויה בו.
הוא אוהב אותי אבל לא כמו שאני אוהבת אותו , אין לי חברות , זאת הטעות שלי , ויתרתי על כל חברותיי בשבילו כי הוא לא אוהב אף אחד מהן.
הוא לא מוותר על אף אחד בשבילי, במידה והוא תקוע או משהו כזה ישר אני מרימה אותו, נותנת לו גם אם זה דברים שטותיים אני נותנת מעצמי מעל ומעבר..
הוא צועק המון , הוא מדבר לא יפה כאילו אני אחותו ולא בת זוג שלו, אני רואה את זה שונה..
הוא מסתלבט עלי עם חברים לפעמים ( לא מוגזם ) אבל זה מבאס אותי מאוד .
שאני הולכת אליו אמא שלו לא אוהבת אותי , בשביל שהיא תואהב אותי אני צריכה כל היום להיות מחוץ לחדר ולנקות , אין לי בעיה לעזור תמיד אני שם המון, אבל היא מצפה שאגדיל ראש ושאעשה דברים לבד.
בתקופה של הסגר אני ישנה מאוחר מאוד וקמה מאוחר לדוגמה ישנה ב5 בבוקר קמה ב1 בצהריים , והיא מתעצבנת שאני קמה בשעות כאלה, היא לא אוהבת את הנוכחות שלי בבית שלה , בתקופה האחרונה אני לא כל כך רצויה , היא טוענת שאני אדישה ולא טובה כלפי הבן שלה , שאני נותנת לו הכל כל מה שרק יבקש.
אני מרגישה שהוא עם חברים הוא שוכח אותי , הייתה תקופה שהייתי תופסת אותו מדבר עם בחורות נפרדנו , חזרנו..
אף פעם לא הרגשתי שהוא רוצה אותי באמת, הוא איתי פיזית אבל לא איתי.
תמיד הוא מוריד לי את הביטחון , הוא לא חושב שאני יפה הוא אומר שאני שמנמנה , אבל הוא טוען שהוא אוהב אותי .
אנחנו שוכבים ועומד לו ואז מפסיק , ואני נורא מתבאסת מזה, זה קורה פעם ב..
אבל הוא גם לא רוצה לגמור, אני עושה הכל באמת הכל מהכל אבל אני מרגישה שהוא כבר לא נמשך אלי..
אני לא בדילמה, אני פשוט מבואסת אני כבר שונאת את עצמי ברמה מוגזמת .
הגעתי לביתו ואני מרגישה בן אדם אדיש, בלי מטרה לחיים, ממורמר , עצוב , אפס ביטחון עצמי , מעופפת , לא טובה בכלום.
אני רוצה למות , אני לא מועילה בכלום.
אני לא יודעת למה אני מרגישה תלויה בו.. אבל מאוד קשה לי להתמודד כרגע בלעדיו, אין לי אף אחד אני לבד..
הוא הפכפך , פעם הוא יכול לתת לי אהבה עד אילת, ופעם הוא יכול להיות קריר כמו ארטיק.
מה אני עושה לא בסדר ?
אני לא מסוגלת להתקדם ולא להתעסק בו?