בת 17.5, מאוהבת בבן 40, לגיטימי שזה יקרה?

לפני שאתם מתחילים לשפוט - בבקשה, אם אין לכם דרך רגישה וסימפתית לענות לי תוותרו על לענות.. אני מציינת כבר כאן שאני לא מנסה להתחיל שוםצדבר זוגי איתו. אני רק רוצה לפרוק רגשות ולהבין אם זו הרגשה שבסדר שתהיה לי בכלל..

כבר תקופה די ארוכה אני מכירה אותו (שנתיים וחצי) ונפגשת איתו במקום התנדבות שלי (ומקום עבודה שלו) מפעם לפעם.. בגלל הקורונה צמצמו לנוער את ההגעה להתנדבות לפעם בשבוע-שבועיים, ברגיל זה היה פעמיים בשבוע בערך לכמה שעות. אני תמיד הייתי די בוגרת לגילי, כל פעם שאני והוא מדברים, זה המון פעמים על דברים שקרו בעבר בחיים שלנו, שקורים עכשיו או רוצים שיקרו, פשוט מן שיחות נפש בקטנה, ואנחנו יודעים המון זה על זה. יוצר רושם שהוא בסך הכל נהנה לדבר איתי, אני מניחה שזה פשוט מהסיבה שאני די בוגרת ושאני בן אדם לשיחה.
עם הזמן לאט לאט התחלתי באמת להרגיש משהו כלפיו, אני תמיד מחכה לראות אותו, אני תמיד מנסה להראות הכי טוב שאפשר כשיש סיכוי שאראה אותו..
העבודה שלו (והתנדבות בשבילי) כוללת המון עזרה לזרים, ויש לו לב כל כך רחב, הוא תמיד עושה מעל ומעבר ובאהבה. לפעמים הוא כל כך טוב לאחרים (לדוגמה עוזר למישהו גם הרבה אחרי הזמן שהמשמרת שלו נגמרת), ואני לא מנסה להתאפק כבר ופשוט חייבת לציין לו שהלב שלי נמס ממנו, והוא מחייך בתגובה, כנראה בידיעה שהוא באמת עשה משהו טוב. אני באמת מרגישה ברגעים כאלה שהלב שלי נמס, אני לא מנסה אפילו להסתיר כבר את ההרגשה הזו ברגעים האלה.
הלב שלי מתחמם רק מלדעת שהוא מרגיש טוב עם עצמו, מזה שהוא עושה משהו טוב. לראות שהוא מרגיש ככה גורם לי באמת להרגיש מעל השמיים.

אבל.. אני באמת מתקשה לשחרר, אני לא מסוגלת להעביר את הזמן ביום-יום בלי לחשוב עליו ולהכנס לדיכאון, אני מרגישה כאילו לקחו חלק ממני שהיה אופטימי ושמח..
אני יודעת שלגמרי אסור שמשהו ביננו יקרה מתחת לגיל 18 שלי, ושגם ב18 לא כדאי בגלל הפרש הגילאים והמון סיבות מסביב. אני לא מנסה לקדם שום דבר זוגי, רק רוצה תשומת לב ממנו, זמן משותף וחיבה ידידותית. סיכוי קלוש מאוד שיצא משהו מזה (ואני אומרת 'סיכוי קלוש' במקום 'חסר סיכוי' רק כי אני לא רוצה לרמוס לעצמי את הלב עד הסוף)

משהו לא בסדר איתי? זה לגיטימי? זה נפוץ בגיל הזה? קרו לכם מקרים דומים בעבר/בהווה?