רגשות עוצמתיים מדי, מה לעשות?!

היי, אני בת 19, סטודנטית.
תמיד הייתי רגישה מאוד, ועם חרדה חברתית. אף פעם לא הייתי בזוגיות. פעם הייתי מאוד מופנמת עם ביטחון עצמי נמוך ותקופות של דאון, ובחודשים האחרונים אני ממש סבבה עם עצמי, באמת אוהבת את עצמי וחושבת שאני אדם די וואו מהרבה בחינות.! ויש לי חברים ונפתחתי לעולם ופיתחתי ביטחון עצמי וואלה אני באמת הרבה יותר נהנית מהחיים. זה בטח קשור לזה שהתחלתי ללמוד ומצאתי אנשים טובים, וגם לזה שעשיתי טיפול cbt שעזר לי לקבל את עצמי והכניס לי רוגע לנשמה.

לפעמים בכל זאת יש לי ימים קשים יותר, ולפעמים אני שוב מרגישה שאני אותה אחת שהייתי פעם, עם רגשות נחיתות וחוסר ביטחון. ואז כשאני פוגשת את החברים אני שוב נרגעת כי אני יוצאת מהאשליות ונמצאת בהווה ואשכרה נהנית ואני עצמי וכיף לי ואני אהובה בזכות מי שאני. אבל כן, הרגעים הקשים האלה קורים, פעם בכמה ימים ולפעמים גם כל יום.

כל זה סבבה, אני בסדר ושולטת במצב, ומקבלת את עצמי כמו שאני ומחבקת את עצמי ברגעים שקשה לי נפשית וקמה שוב ושוב ומצליחה.

אבל בימים האחרונים קורה לי משהו שממש מלחיץ אותי: רגשות חזקים. חזקים מדי!!!

אז ככה - יש מישהו שלומד איתי שאני בעניין שלו מאוד. אני רואה אותו על בסיס שבועי כי אנחנו לומדים ביחד רק קורס אחד שיש פעם בשבוע. וכל פעם לפני שאני אמורה לפגוש אותו - אני בטרלול רגשי מוחלט.
זה מתחיל מהערב שלפני. אני מכינה בגדים ליום שלמחרת וחושבת עליו. אני הולכת לישון וחושבת עליו שעות עד שאני נרדמת. וכשאני חושבת עליו, זה לא סתם "חושבת"; הלב שלי דופק בטירוף, אני מרגישה שאני בהצפה רגשית מוגזמת ואני אפילו מרגישה זרם מוזר ביד ימין שרופאים אמרו לי שלא אומר כלום, לא יודעת.

ואז בבוקר אני קמה עייפה כי פשוט חשבתי עליו במקום לישון, ואז לפני שאני מגיעה ללימודים אני מרגישה פאניקה מטורפת, כאילו אני עומדת להתעלף או להקיא. אני ממש שמה יד על החזה ומנסה להירגע, אבל מהר מאוד אני שוב חושבת עליו, ואז הלב שלי בבת אחת מאיץ את פעימותיו שוב ואני שוב מעורערת.

ואחרי כל כך הרבה לחץ, בסוף היום אני סחוטה רגשית, וגם פיזית מרגישה מותשת וחולה והראש כואב.

ואם נגיד הוא מתקשר אלי ושואל אותי משהו על הלימודים ומכניס הערה חמימה ואישית - אני אנתח את ההערה הזאת מכל הכיוונים ואחשוב עליה שוב ושוב, וכל פעם שאני אזכר בה זה יהיה לי כמו שתיארתי קודם:

רגש נעים בטירוף של התרגשות, אבל מוגזם עד כדי כך שהוא נורא.

ואני נוטה לחזור בראש שלי ולהעביר שוב ושוב את אותה תמונה או זיכרון שמעבירה בי כזה ריגוש ועונג, כאילו אני מכורה לזה, וזה עושה לי רע כי אני פשוט רוצה לחיות את ההווה ולא בתוך הראש שלי.

אני שמחה על היכולת לחוות את העולם בעוצמתיות, אבל זה כבר מוגזם, זה כבר מפריע לי לחוות אותו! זה מפחיד אותי! אני חושבת אולי לפנות לטיפול כלשהו? אין לי זמן לזה אבל מה לעשות... מישהי/ו כאן מזדהים עם התיאור שכתבתי? אני מרגישה שאני היחידה בעולם שמרגישה דברים כל כך חזק ומזעזע, וזה לא טוב לי, זה לא טוב! אני אוהבת להיות בשליטה על חיי, להיות רגועה וקולית ולהצליח לחיות כמו שצריך. אני לא מבינה מה יש לי ולמה.