סובל מהתקפי פאניקה ואין לי כבר כוח...

שלום,
אני לא יודע מה אני מנסה להשיג בכתיבת פוסט, אבל אני מרגיש רצון מאוד חזק לפרוק את מה שיושב לי על הלב.

אז ככה אני בן עוד מעט כבר בן 18 ועד עכשיו יש לי התקפי פאניקה שאני לא מצליח להתמודד איתם. עד כמה שזה נשמע מטומטם ולא אמין אבל חוץ מהתקפי פאניקה חזקים אני גם סובל מאמטופוביה (פחד קיצוני מהקאות) עכשיו מהזיכרון שלי הפחד הזה עוד התחיל ביסודי, כל פעם כראיתי מישהו מקיא או שסתם קיא על הרצפה הייתי נכנס לפחד ממש חזק עד להתקף פאניקה, רק הקטע שבאותה תקופה אפילו לא ידעתי שזה התקפי פאניקה לכן עברתי מלא בדיקות ולא מצאו אצלי בחיים שום דבר וגם אף רופא בחיים לא אמר שיש לי התקפי פאניקה, בנוסף להכל אמא שלי התחילה לעבור מלא ניתוחים בראש ואבא שלי היה איתה כל הזמן הזה וחזר רק מאוחר בלילה, כך שמי שטיפלה בי לרוב הייתה סבתא שלי. אני עד עכשיו זוכר שכל פעם שאמא שלי הייתה מאושפזת והייתי מקבל התקף פאניקה לא ידעתי מה קורה לי הייתי בטוח שמשהו עובר עלי. כשעליתי לחטיבה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ואותו הפסיכולוג התחיל הבחן אותי עם התקפי פאניקה. אחרי שנה עברתי ללמוד בחינוך ביתי בגלל התקפים חוזרים, אחרי כמה זמן התחלתי לתרגל יציאות מהבית ולצאת החוצה לנסוע לבד באוטובוסים ובכללי לתפקד כמו בן אדם רגיל. הבעיה שאחרי זה התחילה הקורונה התחלתי לפספס טיפולים פסיכולוגיים הפסקתי עוד הפעם לצאת מהבית, וככה ננעלתי עוד הפעם.

כרגע אני לא מטופל בשום מקום, ולקחת פסיכולוג פרטי עולה מלא כסף, אז אני נאלץ להתמודד עם הבעיות שלי לבד, הפחד מהקאות לא נותן לי לחיות בשקט, כל הזמן אני בודק תאריך תפוגה באופן קיצוני, אני אפילו יכול לזרוק דברים שיש להם עוד חודש אבל אני בכל זאת זורק כי אני לא סומך על התאריך שרשום על האריזה, אני לא אוכל אצל קרובי משפחה ואני לא אוכל במקומות שבחיים לא אכלתי בהם ולא אוכל במסעדות. אפילו הייתי באילת עם ההורים שלי וסבלתי מהפרעות אכילה. אני נמנע לאכול מוצרי חלב, דגים, וכל האוכל שבעיניי יכול לגרום להקאה, לגבי כדורים זה בכלל סיפור אחר כל פעם שרושמים לי תרופה שבחיים לא שתתי אני נכנס לפאניקה מטורפת, אני מפחד להיכנס לבריכות ועוד הרבה התנהגות מוזרה.

בכללי אני נמנע גם מסיטואציות שעלולות לגרום לי להתקף פאניקה כמו: נסיעה באוטובוסים, להתרחק מהבית ועוד... ובכללי הפחדים שלי מהתחלה מתלווים מי זה שאני מפחד להקיא או לקבל בחילה.

עכשיו כמו שציינתי לפני זה התחלתי לתקפד כמו בן אדם והכל חזר לאותו דבר, עכשיו אני מנסה לעשות גם משהו, התחלתי ללכת למכון כושר, התחלתי לצאת יותר מהבית, אבל אני לא מצליח לחזור לאותו מצב כמו שהיה, אני פשוט תקוע באותו מקום ואין לי כוח כבר. אין לי בכללי חברים אז גם אין לי עם מי לדבר ולמי להגיד את כל זה. אם ההורים גם אין לי כוח כבר לדבר כי אני תמיד מקבל את אותה התשובה וגם לפעמים נראה לי שלפעמים פשוט לא מבינים אותי, בכללי כל הבעיות שלי מובילות להרבה מריבות ולהרבה לחץ נפשי. ויש לי פחד מהעתיד שלי ומה היה איתי.

רציתי לשאול בכללי מה אתם הייתם יכולים לאמליץ?
מה כדאי לי לעשות?
למה אני תקוע באותו מקום?
איך לקבל מוטיבציה?
אם מי אני יכול להתייעץ או סתם לדבר?