למה רק גברים שאני לא מעוניינת בהם ניגשים?

היי שמי מאיה ויש לי בעיות רציניות בתחום הזוגי. אני בחורה שנפגעה המון בחיים מאנשים ולכן לא ממש סומכת או מפקידה בידי אחרים את הלב שלי בקלות.
אתחיל מזה שהקטע הזוגי אצלי עד כה היה אסון. הפעם האחרונה שיצאתי עם מישהו הייתה שהייתי בת 19 וזה לא נמשך לאורך זמן(הוא פגע בי עם עוד אנשים אחרים שהיו איתי בבסיס).
אני בחורה שנחשבת על פי רוב ליפה (ממה שאני שומעת מהסביבה הקרובה ומעוד אנשים שמכירים אותי בעבודה ובעוד מקומות) ,לא שזה הכל אבל בסך הכל הייתי אומרת שיש לי תכונות די טובות. כבת זוג הייתי אומרת שאני נאמנה ואף אחד אחר לא מעניין אותי שאני בזוגיות, מכילה ורגישה. סיימתי לפני זמן קצר תואר בהנדסת תוכנה באוניברסיטה העברית, אז עכשיו יש לי קצת זמן פנוי להיכרויות. העניין הוא כזה, עד כה בכל סביבה שהייתי בה היו בודדים שכן ניסו להתחיל אך לעיתים רחוקות, הרוב הגדול לא, פשוט הסתכלו ומבין אלו שכן, היה מדובר בגברים שכלל לא היו לטעמי ואני לא מאלו שפוסלות על כל שטות או שיש להן סטנדרטים בשמים כמו שיהיה דוגמן או 1.80 ומעלה.. אלו פשוט היו גברים שלא יכולתי בשום צורה ובשום דרך לנהל או להיכנס איתם לאיזשהי מערכת יחסים, מדובר בטיפוסים שמעשנים סמים, מנותקים רגשית, או כאלו שכלל לא הייתה משיכה ולא מדברת על משיכה בסיסית אלא לא היה שם כלום.בכל אופן, מאוד מעריכה את עצם העובדה שאזרו אומץ ופנו אליי,אך בכל זאת אלו לא טיפוסים שנכונים לי.
מבחינת הטעם שלי אני לא מחפשת יותר מידי ,יש לי חברות שרוצות דוגמנים ופוסלות על כל דבר וזה פשוט משגע אותי כי אליי באו גברים שבחלקם ממש הזויים ואליהן ברוב המוחלט של מקרים ניגשים גברים ממש טובים ואף שווים והן דוחות אותם .חברה טובה שלי ראתה בחור באינסטגרם שניסה להתחיל איתה, אמרתי לה שהוא ניראה טוב אז היא אמרה מה טוב הוא חמוד הוא בסדר, ואז צחקה ואמרה יחסית לגברים שמתחילים איתך הוא חתיך על.
בקיצור ממש בור ללא תחתית, פעם חשבתי שזה עניין של יופי ושאולי אני לא ניראית מספיק טוב או אולי לא מספיק מעניינת אבל אני פשוט לא מבינה איך זה הגיוני, אני כל הזמן מקבלת פידבקים חיובים בין אם זה מהחברות או ידידים שלי או סתם אנשים בסביבה הקרובה(יצא לי אפילו לשמוע מספר פעמים אנשים שדיברו מאחורי הגב שלי שאמרו שאני יפה וטובה).אני שמה לב שהמון בחורות שהן לא אידיאל היופי או שהאופי שלהן רחוק מלהיות טוב יוצאות עם גברים ממש טובים ואפילו חתיכים.דיברתי על זה עם בת דודה שלי ,והיא אמרה לי שככה זה ותמיד פחות מתלהבים מהיפות והעדינות ותמיד השווים יותר נמשכים לאלו שעושות הכי הרבה רעש.
אני ממש נכנסתי לדיכאון מכל זה, הייתי כל הזמן מציירת עם צבעי פחם ושרה באודיטוריום אצלנו והיום כבר אין לי חשק לעשות אף אחד מהם .אני מוצאת את עצמי כל היום יושבת בבית מנסה באיזשהו אופן לסחוב את עצמי ונכשלת,
אין לי אפילו כוח להיתקלח,לאכול ארוחת בוקר או בכללי לבצע איזשהן פעולות בסיסיות. פשוט בדיכאון טוטאלי מהחיים שלי, ושלא נדבר על מספר הפעמים שאני הולכת לישון עם דמעות.. אף אחד לא יודע מה עובר עליי,גם במשפחה כולם כבר רבים איתי כי אף אחד לא מבין באיזה מצב נפשי קשה אני נתונה. מתנצלת שזה יצא כל כך ארוך הרגשתי שאני חייבת לפרוק קצת את מה שאני מחזיקה בפנים... יש למישהי עצות איך אפשר לצאת מזה?