לא מצליחה להתאפס על החיים שלי. מאיפה להתחיל?

אז תכלס הכותרת די משקפת את המצב שלי, לא מזמן חגגתי 21 וזה גרם לי להסתכל על שנים קודמות ווואלה התבאסתי. בתור ילדה קטנה ציפיתי שכשאגיע לגיל הזה אהיה במקום אחר לגמרי מהמקום שאני אשכרה נמצאת בו עכשיו. מאז הקורונה אני מרגישה כאילו החיים שלי נעצרו. היו לי כלכך הרבה תוכניות ומאז הקורונה הם פתאום נראות לי פחות רלוונטיות ויש לי פחות תשוקה אליהן כמו בעבר. כל עבודה שאני מוצאת אני מרגישה שאני לא ממצאת את עצמי ועוזבת די מהר. אני לא יכולה להתחיל את היום בלי לעשן גוינט ובימים שאני לא עושה כלום אני פשוט אשב בחדר ואעשן גראס כל היום וגם אם יש לי מה לעשות אני כנראה אבטל אתזה כי אין לי מוטיבציה לצאת ואני מעדיפה לעשן ולהיכנס ללופים של מחשבות. כאילו, אני לא מעדיפה אבל אני מרגישה שאני לא מספיק טובה בשום דבר. אני רואה את אחים שלי וחברים ואנשים מתקדמים וממצאים את עצמם מגיעים להישגים ורק אני בפאקינג אותו מקום כל הזמן עוד רגע שם אבל לא, מחר אני אתחיל אבל בסוף לא, אומרת לעצמי שזהו אני מתחילה לחפש עבודה אבל בסוף לא. כאילו שמשהו עוצר אותי כי אני כן רוצה למלא את היום שלי בעשייה ולא לשבת לעשן ולהתבטל אבל אני פשוט לא מצליחה אשכרה לקום ולהתמודד נגד עצמי. וגם כשניסיתי להפסיק לעשן היו לי מלא התקפי חרדה שכבר ויתרתי. עברתי פרידה לא מזמן והוצאתי אנשים שפחות התאימו לאנרגיות שלי ואני מרגישה הרבה יותר טוב מצד אחד, אבל מצד שני אני די לבד. אני מרגישה חסרת מוטיבציה ומדוכאת אין לי תיאבון בשיט ירדתי איזה 7 קילו כבר בלי להתאמץ ואני לא מצליחה למצוא את נקודת ההתחלה או שאני פשוט לא מצליחה אשכרה לקום ולהתחיל. ברציונל אני מבינה שאם לא פשוט אקום ואתחיל, אני אתקע בלופ. אבל אני פשוט לא מצליחה ולא יודעת מאיפה וגם כשאני מנסה לשתף את אמא שלי או בן אדם שקרוב אליי זה תמיד יהיה ״הכל בראש שלך״ ״פשוט תתחילי״ ״את יודעת מה אני עוברת ואני לא אומרת כלום״ זה לא באמת עוזר רק גורם לי להרגיש עוד יותר עלובה ובגלל זה הפסקתי לשתף ופשוט להתמודד לבד אבל זה פאקינג קשה במיוחד שאין לי כלים ואין לי מושג איך להתחיל לסדר את כל הבלאגן בחיים שלי.
אני מאמינה שכמה מאלה שיקראו יוכלו להזדהות עם מה שרשמתי אז אשמח לדעת מה עשיתם כדי לשנות את המציאות שהייתם בה