בכאוס רציני עם החיים שלי - לא יודע מה לעשות

היי. מתנצל מראש על החפירה.
אני כרגע סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית וגר בבית עם אמא שלי ואח שלי (הורים גרושים) ברמת-גן. החיים שלי לא משהו מבחינה חברתית, ואני עובד בעבודה שאני לא אוהב אותה.
מבחינה טהורה, ובפרט כאשר הלימודים אמורים לחזור להיות פרונטליים (בדגש על אמורים- כבר ראינו בקורונה כמה דברים משתנים מהר), הדבר הנכון עבורי הוא לחזור לירושלים ולשכור שם דירה.

אבל זה לא ככ פשוט.
נתחיל מהמצב הכלכלי- הוא לא משהו. כן, אני מרוויח כמה גרושים, וכן מקבל מלגות ועזרה כלכלית נדיבה מאוד מסבא וסבתא, אבל באופן כללי לאמא שלי אין ממש כסף. כל פעם שיש הוצאה חריגה, ולצערי יש לנו לא מעט כאלו כי יש המון תקלות בבית לאחרונה, אנחנו בבעיה למרות הלוואות ולמרות שהיא עובדת. אני יודע שיש דברים שאפשר לחסוך עליהם- אך היא מחליטה במודע שלא לעשות זאת ואין לי מה לעשות בנוגע לזה.
מהגרושים שאני מרוויח אני בקושי יכול להתקיים כרגע, ואפילו עוזר קצת בבית עם אוכל וכו'. אין לי מושג, גם אם אקבל עוד עוד עזרה אני אצליח לעמוד גם בשכר דירה והוצאות שכרוכות לזה. גרתי בעבר בירושלים במעונות- ולמרות שהשתדלתי לחסוך היו לי הוצאות לא נגמרות על דברים אלמנטריים. ואני מרגיש שיש גבול לכמה שאני יכול להעמיס על סבא וסבתא. גם ככה הם משלמים לי את שכר הלימוד, תומכים בי כלכלית, ועוזרים בעלויות הרכב. הם יעזרו לי עם שכר הדירה- אבל אני יודע שזה לא יספיק. בעיקר שמעבר דירה טומן בחובו עוד המון הוצאות, כמו ריהוט, הוצאות מעבר, ארנונה ועוד ועוד. אני יודע גם שמרבית האנשים שאני מכיר נתמכים בצורה מאוד מסיבית בידי הוריהם, שמשלמים עבורם על הדירות, הלימודים והוצאות המחיה, ומשתמשים בגרושים שהם מרוויחים כדמי כיס.

דבר נוסף, קשור למה שקורה בבית. אחי נמצא בצבא בקרבי- וזה אומר המון מצבים בלתי צפויים. הוא צריך את העזרה שלי לא מעט, אפילו בכך שאקח אותו לכל מיני מקומות בארץ. גם אמא שלי נעזרת בי לא מעט כי היא לא נוהגת.
חוץ מזה אני קשור מאוד לסבא וסבתא שלי. הם במצב נפשי לא משהו עקב פציעה של סבתא, ונעזרים במטפלת. אני מבקר אותם כמה פעמים בשבוע. אני חש שאני לא יכול להשאיר אותם לבד, למרות שאני יודע שאני לא יכול לצערי לפתור את הבעיות שלהם וכואב לי על מצבם.

מעבר לזה- יש פה עניין של חוסר וודאות. אני ארגיש לא נעים לעזוב את העבודה כי הם מאוד באים לקראתי. הן אם זה להעדר בגלל שאני צריך לקחת את אחי, והן בתוספת שעות נדיבה יחסית. מרגיש שאני לא יכול לעזוב אותם מבחינה אישית- למרות שמקצועית הם לא באמת צריכים אותי. ויותר מזה- ברגע שאני עוזב אני צריך למצוא עבודה חדשה, וזה לא תמיד ככ פשוט. אני גם לא אוכל כנראה לעבוד בסופשים- כי אני אצטרך לחזור לא מעט הביתה.

ועם זאת- אני מרגיש בחתיכת מלכוד שאין לי איך לצאת ממנו. אני כרגע מקריב את החיים שלי ולא מתפתח אישית ומקצועית כמעט כלל, למעט התואר שסיימתי כבר את רובו בשנתיים האחרונות, רובם בזום. אבל התואר לבדו לא מספיק. אני צריך לעשות תואר שני בתחום שאני לומד בו- ואת זה אפשר לעשות בעיקר בירושלים, וגם שם נמצאות המשרות שקשורות לזה. אני לא אוכל להישאר בבית לנצח.

אז כרגע אני במצב כאוטי. בחוסר וודאות משתק לגבי מה לעשות הלאה, ולא מצליח לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה. זה קשור גם לחוסר הוודאות של הקורונה. אם הייתי יודע שבוודאות מוחלטת הלימודים יהיו פרונטליים- אולי הייתי חותך כבר את ההחלטה. אבל מה לעשות שאני לא יודע, וזה יכול להשתנות. כנ"ל אם פתאום יהיו פתאום הגבלות שיפגעו בעבודות שאני מחפש. המצב מאוד לא יציב כרגע.

השאלה היא- האם תוכלו לייעץ לי מה כדאי לי לעשות כרגע, כדי להוציא את החיים שלי מהשיתוק הזה?