נמאס לי להיות לבד! איך אני מתחיל איתה?

אני בן 16, סיימתי כיתה י"א ועונה יפה מאוד על ההגדרה של "Forever alone" - מעולם לא הייתה לי חברה, למעשה מעולם לא הייתי עם בחורה בסיטואציה רומנטית.
זה ממש לא מסתדר לי. אני נראה סבבה לחלוטין (לא שזה מאוד משנה, כל יום אני רואה ברחוב בחור שנראה כמו מפצלת עם חברה שווה), ובעל כישורים חברתיים תקינים לגמרי חוץ מהנושא הזה. רבים מחבריי נכנסו לאחרונה למערכות יחסים בזמן שאני נשארתי מאחור. אני קצת "חנון", אדם אינטיליגנטי ולא רע לב בכלל; אם כי גם זה לא משנה לדעתי, חברי הטוב הוא "חנון" הרבה יותר ממני ויש לו חברה נפלאה. אחרי כל כך הרבה זמן, באמת הגיע הזמן להרים את הכפפה.
יש לי בשכבה ידידה, בדיוק בגילי, והיא האופציה הטובה ביותר בשבילי לזוגיות כיום. היא אחת מהבחורות המקסימות ביותר שפגשתי בחיי - יפהפייה, אינטיליגנטית, מצחיקה ומאוד חברותית. אני נמצא איתה בידידות די קטנה ומאוד סטטית כבר הרבה זמן - שלום-שלום במסדרון, מדברים וצוחקים בהפסקות, מדי פעם בפייסבוק - וזהו. מעולם לא נפגשנו מחוץ למסגרת בי"ס, שלא לדבר על מפגש רק של שנינו. זה המצב כבר כמה חודשים.
זה לא יגיע ממנה. יש לה המון ידידים, הרבה מהם קרובים אליה הרבה יותר ממני. היא לא נמשכת אליי, ולה אין קושי בלהתחיל עם בחור שהיא נמשכת אליו. אבל בכל פעם שאני מנסה לחשוב איך להתקדם מכאן, או מקבל טיפ, אני מרגיש אבוד. אני לא מצליח להתגבש על שום תוכנית פעולה שתקדם אותי ותהיה פרקטית והגיונית לביצוע.
זה נובע בעיקר מכך שהיא בעצמה לא יוזמת שום דבר בידידות בינינו - אני מתחיל את כל השיחות, מציע את כל נושאי השיחה וכד'. לכן, כשאני מקבל טיפ כמו "תשיג את הטלפון שלה ותזמין אותה לאנשהו" זה נשמע לי חסר תועלת לחלוטין, עדיין לא הגעתי למצב שבאמת אכפת לה ממני, אפילו כידיד, אז מה הסיכויים שהיא תרצה להיפגש איתי ככה?
חשוב לי לציין שבנות אחרות מתחילות איתי בתדירות סבירה בהחלט. לפעמים מתחילות איתי בנות שנראות טוב, ושכביכול אין לי סיבה לא להיענות להן בהתחשב במצבי, אבל תמיד יש את ה"קראש" שלא מאפשרת לי.
בקיצור - מה לעשות? איך אני אמור לגרום לידידה להימשך אליי חזרה, שבאמת יהיה לה אכפת ממני? או שהאם כדאי לי לעבור הלאה ולנסות למצוא בחורה שיש כימיה ביני לבינה?