(בן 15) לא יכול יותר, לא רוצה יותר, פורק סליחה מראש. איך להתמודד?

לפני שאני כותב משהו בכלל אני רוצה להגיד את זה משום מה, הפוסט הזה לא יעזור לי כנראה ואני מודע לזה, אבל אין לי המון אופציות כרגע אז לפחות יש מצב שלמישהו כאן יהיה משהו להגיד לי.

אני בן 15, במצב הכי גרוע שלי אי פעם, מנטלית וכנראה גם פיזית. יש לי ocd אני לא אפרט איזה סוגים כי זה ישמע כמו נונסנס אבל ממש ממש קשה ומתיש, בנוסף לזה שזה די ברור יש לי גם חרדות רוב הזמן מבסס או מבוסס על הocd, וכדי להגיש את הכל ככה יפה אני גם בדיכאון. אני בדיכאון מהמון סיבות אבל בעיקר בית ספר ואיך שאני נראה ומרגיש, אני אתחיל את זה ככה; בית ספר, אני נכשל לגמרי באשמתי כי אין לי מוטבציה בכלל ללכת או לנסות אפילו ללמוד, אני מרגיש שאני לא אמור להשקיע במשהו שגורם לי להיות בדיכאון עוד יותר, ושאם אני משקיע במשהו שאני לא רוצה לעשות קודם כל אני צריך להרגיש יותר טוב מנטלית, וסליחה באמת שאכפת לי יותר מאיך שאני מרגיש מאשר תעודת בגרות כרגע, אני לא יודע אפילו מה יקרה לי שנה הבאה ובכיתה יא-יב אני פשוט מפחד, בגלל זה אני מנסה להשיג "עזרה" עכשיו לפני שזה יגיע למקומות ממש לא טובים. חוץ מזה שאין לי מוטיבציה ללימודים זה גם מבוסס על משהו, וזה איך שאני נראה, ואני אפרט, אני דתי לא יותר מדי, האמת שבזמן האחרון אני די מתרחק ולא יודע מה לעשות, עוד נושא שאני יכול לדבר עליו אבל זה יהיה ארוך מדי, אבל בקצרה על איך שאני נראה; ההורים שלי התגרשו שנה אחרי שנולדתי והתחתנו כשהם חזרו בתשובה, מה שאומר שהם היו מאוד בקטע של דת באותו הזמן מה שגרם להם להגיע למסקנה שהם רוצים שלי ולאחים שלי יהיה פאות, כמובן שאחרי שהם התגרשו זה היה ברור שהם לא יהיו עד כדי כך דתיים וכנראה שזה היה ברור גם לפני, מקסים לא? אז משום מה לאחים שלי זה לא מפריע בשום צורה, בסדר אני לא שופט שיהנו, אני עובר breakdowns בגלל איך שאני נראה כמעט כל יום, אני לא רוצה לצאת מהבית, לא רק שאני לא אוהב את זה אלה אני גם לא "מטפח" את זה כי אני רוצה להוריד את הפאות, וזה די ברור, הבעיה היא לא שלא מסכימים לי או משהו מטומטם כזה, בכלל לא מסכימים ואמא שלי גם אומרת שכדאי (וכמובן שגם משפחה רחוקה אבל זה מחוץ לנושא) הבעיה היא שאני מפחד לעשות את זה, כל החיים שלי אני חי עם הפאות מה אם אני לא אוהב את איך שאני אראה? + אני יודע שזה ישמע פתטי אבל מהמון סיבות (אחת הגדולות ביותר זה העלבות ובדיחות ממש "מצחיקות" של חברים שלי שהייתי צריך לבקש המון פעמיים מכמה מהם שיפסיקו שגרמו לי לפתח חוסר ביטחון ככ גדול, תמיד היה לי חוסר ביטחון לגבי איך שאני נראה אבל לא ברמה של כמו שיש לי עכשיו) אני שוב אגיד שאני יודע שזה ישמע פתטי אבל, אני כבר נראה לי שיותר משבוע שאני יוצא מהבית רק עם כובע (של סוויטשירט כי אין לי סטייל בשום צורה או אכפתיות לאיך שאני נראה ככ) אני נשאר עם הכובע רוב הזמן גם כי זה נוח אבל יותר בגלל שאני נבוך מהפאות, אני גר ברמת השרון (בית ספר בתל אביב) ככה שלא נעים לי, רמת השרון לא מאוד ידידותית לאנשים שנראים כמוני גם אם יש להם תירוצים כמו שיש לי ללמה אני לא דתי כל כך בכלל, חוץ מזה שאני מתרחק מהדת בזמן האחרון (שאני עוד כמה שורות אסביר למה) אני מאוד נבוך משום מה, אני מרגיש שגם אם או כש אני אוריד את הפאות אני עדיין מרגיש לא נוח עם הכיפה, אני לא יודע איך להסביר, אבל אני מרגיש שמסתכלים עלי שונה כשאני עם מאשר בלי (או עם הכובע אותו דבר) אני מתרחק מהדת בזמן האחרון מהכמה סיבות הבאות: 1. אני פשוט מתעצל זה לא ככ להתרחק אלה פשוט להפסיק עם כמה דברים ספציפים, אני עדיין שומר שבת אבל לא כל כך יותר מזה... 2. ה ocd שלי, לפני בערך שנה הocd שלי באמת התחיל ובעיקר גרם לי לתנועות בסדרים מסוימים ocd די פשוט אבל ממש מעיק ומעצבן וקשה רגשית, זה גם התקשר איכשהו לדת ונגיד והייתי מתפלל (כשזה היה קורה שעד כמה שאני זוכר זה לא היה כל כך הרבה) הייתי מחייב את עצמי לעשות דברים באותם רגעים, דברים שהפכו לעוד ועוד ועוד עד שפשוט לא יכולתי לעשות את זה אז הפסקתי להתפלל (רוב הזמן לפחות, עדיין בשבתות אני לפעמיים מתפלל כי אין לי המון דברים לעשות גם ככה, רוב הocd's עברו אגב) 3. שאני פשוט נבוך מזה, אני לא יודע איך להסביר, ואפילו עכשיו שאני כותב פוסט בתור "אנונימי" אני עדיין מרגיש שאנשים כאן ישפטו אותי בגלל שאני כן דתי, אני יודע שלא באמת אכפת לאף אחד ברחוב או שאני צריך להבין שלכל אחד יש חיים משל עצמו אבל זה לא משנה, ההיגיון של הIntrusive thoughts שלי לא ישתנה כי מישהו אונליין אומר לי את זה, אני יודע שאני צריך להתמודד עם הocd's וכל הדברים הדומים האלה לבד בעיקר ופשוט להגיד פאק איט ולהתעלם מה"השלכות" אבל אני לא יכול כשה"השלכות" כל כך גדולות, אני לא עומד להתחיל לתאר את הocd's כי תכלס בטח אף אחד אפילו לא יקרא את זה וזה לא מעניין אף אחד, אני עושה את הפוסט הזה בגלל שאני סתם מרגיש שאין לי עם מי לדבר על מה שעובר עלי, הייתי פעם אצל פסיכולוגית אני לא אפרט, בקצרה לא הלך טוב והפסקתי לא היה לי נעים, לא הייתי אף פעם בתרפיה עד כמה שזכור לי לפחות אבל עד שאני לא אוריד את הפאות אני לא חושב שאני אלך לזה גם, אגב אני לא בטוח אם הזכרתי את זה אבל אחת הסיבות העיקריות שאני לא מוריד את הפאות זה כי אני מפחד שישפטו אותי גם הצד השני, אפילו שכבר שאלתי ואמרו לי (המשפחה הקטנה) שלא ישפטו אותי ושלמה להם זה לא באמת משנה וכו וכו אני פשוט לא יכול להאמין לזה, ברור שמישהו ישפוט אותי או יסתכל עלי מוזר, 2 האחים הגדולים שלי עם פאות, לא נכשלים בלימודים אחד עשה 5 יחידות בהכל וגם 10 מחשבים ועוד המון המון יחידות ועכשיו לומד מתמטיקה בדידה מעצמו, השני פחות hardcore אבל עדיין מצליח בלימודים, ואני היחיד שלא אז ברור שזה נראה כאילו אני הכישלון של המשפחה, וזה פשוט כואב, אני כותב את הפוסט הזה עם הפסקות כי אני לא על סף breakdown או משהו אלה כותב את זה כדי לפרוק, אז אני מצטער, ותודה אם בכל זאת קראתם את זה D:.

(כמה דברים שאין סיבה שתזכירו כי כבר ניסיתי או וואטאבר (סליחה), לדבר עם חברים-ניסיתי, לא רעיון טוב. לדבר עם המשפחה-לא בדיוק ניסיתי אבל ממש שכן זה לא עבד טוב. להתאמן ניסיתי אני לא מצליח אני רזה מדי ואין לי מוטיבציה, שאני לא אתחיל לדבר על ללכת לחדרי כושר כי אז אני צריך להראות את הפנים המכוערות שלי לאנשים אחרים. לקרוא ספרים ספציפים שיש לכם להמליץ, אני אומר את זה מראש ויודע שזה נשמע מעליב או מגעיל אני לא אקרא את הספרים...אני לא ככ מעוניין בספרים אבל גם הוא כן מעניין אני לא אספיק או אמצא זמן לזה. סליחה.