בדאון, בדכאון, בודד, לבד ואובד עצות

היי שלום לכולם אז החלטתי סוף סוף לפרוק את שעל לבי, אני כבר מיואש ולא יודע מה לעשות.
אני בן 17 עולה ליב אנ יהרבה זמן כבר מדוכא ובדכאון, אני מרגיש מן תחושת ריקנות בפנים כאילו אין לי מה לעשות כאילו אני אוויר. אני לבד בלי חברים אמיתיים. בבית ספר והכל אני מדבר עם אנשים ומדברים איתי אבל זה בענייני בית ספר, לרוב אני מוצא תעצמי בסופו של יום לבד. שעושים מסיבה כיתתית או משהו אני לא מוזמן, שצריך לבחור ילדים מהכיתה אני תמיד הברירת מחדל אני האחרון שבוחרים אותו לרוב, תמיד אומרים לי אני פה לצידך כל מה שתצטרך אני פה אני אעזור לך אבל לא באמת מתכוונים לזה לא עוזרים לי, אני מבלא יום שלם בבית כי אף אחד לא עונה לי אני אפילו לא מקבל הודעה של מה קורה סתם לשאול מה איתי, כלום. נזכרים בי רק שצריכים משהו כמו עזרה בלימודים והכל וקשה לי להגיד לאנשים לא. אני לא יכול לראות מישהו שמבקש ממני משהו ואני לא אאזעור לו עם אני יכול, זה כבר הגיע למצב שמן מנצלים אותי אפילו ילדה בכיתה בלי ששמתי לב.
לרוב גם יש מן צחוקים עליי ירידות קטנות, לא מתייחסים אליי כול כך בבית ספר אני שוב כמו שאמרתי ברירת מחדל. עם בנות בכלל לא הולך, אני חסר בטחון אני ביישן מאוד במיוחד במקומות ציבוריים שכולם מסכלים עליי. עכשיו החופש הגדול פשוט יושב ומוצא את עצמי מחובר בואצפ מחכה שמיהו ישלח הודעה, אני שולח אבל עונים לי קצר ולעניין ולרוב לא רוצים לצאת איתי או משהו. לא מזימנים איתי לים ודברים כאלו פשוטים של חברים.
כולם חושבים שאני מוזר ואני מתנהג הכי נורמאלי מקשיב לכולם עוזר לכולם מדבר עם כולם לא החנון וכל מיני כאלו, אני מצטיין בלימודים והכל.
אני מפחד ממה שיהיה בעתיד.
אני מדבר עם הרבה מהשכבה שלי ומדברים איתי אבל לא זה רק בבצפר אני לא מצליח להתחבר לאנשים או לשמור איתם על קשר.
אני כבר מדוכא ומיואש בוכה בלילות אני כבר ניסיתי הכל ליזום דברים אבל כלום תמיד אני נשאר אותו האדם ברירת המחדל. אני מרגיש שאין לי טעם לחיים ואני פשוט ריק מבפנים.
אני כבר לא יודע מה לעשות אני מדוכא מאוד אני לוקח דברים ללב, אני פשוט כבר כמו זומבי מהמצב הזה.
חשוב לציין אני לא אאוטסיידר או משהו אני מדבר עם ילדים מהכיתה והשכבה כולם איתי אבל זהו רק בבצפר לא נזכרים בי אפילו אחרי שוכחים מי אני ונזכרים רק בבית ספר.