אחותי הקטנה באחריותי, ואני לא יודעת מה לעשות

בעיקרון, אני כותבת את השאלה הזאת למרות שאני לא חושבת שיש באמת פיתרון לבעיה שלי, אבל אני צריכה להוריד את זה מהלב.
אני יערה, אני בת 17 ויש לי שתי אחיות קטנות אליהן אני קשורה מאוד.
להורים שלי תמיד היו בעיות - הם רבו בלי הפסקה, ומגיל קטן מאוד הייתי נוכחת בריבים, הייתי שומעת אותם צועקים ולפעמים גם הייתי המגשרת (מעבירה הודעות כשהם לא דיברו אחד עם השני)
כשגדלתי יותר נהייתי מגוננת מאוד על האחיות שלי, אספתי אותן לחדר שלי ונעלתי את הדלת בכל פעם שההורים התחילו לריב, שמרתי עליהן מאוד וניסיתי להיות בשבילהן דמות נעימה ובטוחה.

לפני כמה שנים אבא שלי עזב סוף סוף את הבית ונשארנו עם אמא בתור השומרת העיקרית. שתי האחיות שלי עכשיו בגילאים 11 ו13, והקשר בינינו חזק יותר משהוא היה אי פעם.

אחותי (13) סובלת מאוד בבית הספר שלה. היא עברה שרשרת של בתי ספר שבהם היא לא מצאה את עצמה, בתי ספר נסיוניים שלא לימדו כמו שצריך, ובנוסף משבר הקורונה התחיל בדיוק כשהיא עלתה לחטיבה. אני מרגישה שהיא תלושה מאוד, בודדה מאוד ואני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שהיא תישאר בבית הספר שהיא נמצאת בו עכשיו עד סוף התיכון. היא הבן אדם הכי קרוב אליי ואני הכי קרובה אליה. אני מכירה אותה כמו שאני מכירה את עצמי. אני שומרת עליה. לכן התחלתי לחפש בשבילה מסגרת אחרת . אני עוד מעט מסיימת את שנתי האחרונה בתיכון ואז אני אצא מהבית, אני לא יודעת אם אני אהיה רחוקה או קרובה, אני לא יודעת איפה אני אהיה, אבל אני יודעת שאני לא אוכל להיות שם בשביל האחיות שלי כשהמצב בבית נהיה מלחיץ ולא בטוח, לא כשאני חוזרת רק פעם בשבועיים במקרה הטוב. חיפוש בית ספר אחר זה בשבילי דרך להבטיח לה לפחות שמחה מסויימת והזדמנות חדשה במקום חדש. שאני אדע שהיא לא תישאר לבד לגמרי כשאני אעזוב.

לאמא קשה להתעסק בזה. היא לא מעוניינת בימים הפתוחים, בטפסים ובכל מה שצריך לעשות כדי לרשום את אחותי לבית הספר, זה כאב ראש בשבילה. היא פחות או יותר האצילה עליי את האחריות הזאת. וכבר כמה חודשים שאני בתהליך הזה, אחרי שמצאנו מסגרת שנראית מושלמת, אני ממלאת את הטפסים (בשמה) אני שולחת את האימיילים, אני עושה את השיחות, אפילו באתי עם אחותי ליום הפתוח על תקן הורה מלווה.

ברור לי שאני אצליח בזה בסופו של דבר, אבל זה קשה. לא רק לרדוף אחרי שני ההורים שלי בשביל כל מיני פרטים שוליים שאני צריכה למלא בטפסים, אלא גם להעמיד פני מבוגר אחראי ולנהל שיחות עם מנהלי מועצות וכדומה. לפעמים אני מרגישה שזה מעט גדול עליי. אני לא יכולה להפסיק וזה ברור לי, אבל כשאני פונה לאמא שלי בתסכול היא מנפנפת אותי, וברור לי גם שהיא לא תעשה את זה לבד.

ולא רק זה, האנשים שאני מדברת איתם בקשר להרשמה לא כל כך סופרים אותי (אין לי כוח בכלל - אני בת 17 וקטינה, ובעצם עושה הכל בשם ההורים שלי)

אין לי כל כך למי לפנות לעזרה. בקרוב אני אהיה בת 18 ואני מתארת לעצמי שזה יהיה קל יותר אז, אבל אחותי לא באחריותי, היא באחריות ההורים שלי, והם שני האנשים הכי לא אחראיים שאני מכירה.

וזהו בסך הכל. אני אשמח לעצות אם למישהו יש משהו להוסיף. אני צריכה לשלוח את הטפסים עוד פחות משבוע והגעתי למבוי סתום. אם אני לא אשלח אותם, אחותי לא תיכנס להגרלה של המקומות בבית הספר. אני ממש מקווה שזה יסתדר. אני באמת עושה מה שאני יכולה.