מה אתם חושבים שאני צריך לעשות? איך לדבר עם ההורים על זה?

שלום לכולם, הפוסט הזה ארוך, אני אומר מראש. אשמח מאוד אם מי שמעוניין יקרא את הכל, כי אני מרגיש שאני צריך עזרה. תודה רבה מראש לכל מי שיגיב, זה לא מובן מאליו בשבילי.

אני בן 17, ובאיזור גיל 13 בערך רופאת השיניים ייעצה לאמא שלי להפנות אותי לאורתודנטית, כדי לעשות גשר. השיניים שלי באמת היו קצת עקומות, אבל מבנה הפנים היה יפה והכל. אחרי הרבה זמן וביקורים אצל כמה אורתודנטים, אמא שלי בחרה באחת המומלצות באיזור. כשהגענו, היא שמה לי את הגשר ונתנה לי גם רסן לשיניים. אני לא יכול לתאר במילים את החרטה שאני מרגיש. מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, הרסן בעיקרון מושך את כל הלסת אחורה. מדובר בטיפול ישן מאוד, שמוכר כבר מאיזור שנות ה50. כבר בשנות ה80 הרבה אנשים שטופלו במכשיר התלוננו על כל מיני בעיות שהוא יצר, אבל אף אחד לא חשב לרגע להטיל ספק ביעילות שלו ומשום מה ממשיכים לטפל באמצעותו(אמנם פחות, אבל עדיין) גם כיום. משתמשים בו בד״כ כאשר הלסת העליונה גדולה יותר וקדמית יותר מהתחתונה, כדי למשוך את העליונה אחורה אל התחתונה ו״לסדר״ את מנח השיניים. אז זהו. שלא. הטיפול הזה הורס לחלוטין את מבנה הפנים בפן האסתטי. והלוואי שזה היה מסתיים רק שם. למזלי, במשך הרבה שנים לא שמתי אותו בכלל. אמא שלי רצתה שאקשיב לאורתודנטית אבל זה הרגיש כל כך כואב ולא נוח וטבעי לשים את הרסן שהחלטתי פשוט להתעלם ממנו. קצת לפני הסגר הראשון, האורתודנטית התחילה לתעצבן מחוסר העניין המוחלט שלי בטיפול. היא פחות או יותר דרשה שאשים אותו והסבירה שעכשיו כשיש הרבה זמן פנוי בבית, זה הזמן להתמיד. אמא שלי התחילה להתרגז ולהגיד שאני מזלזל בכסף שההורים שלי השקיעו בטיפול ושאני חייב להקשיב לאורתודנטית. הרגשתי לא נעים, הרגשתי שהיא צודקת. אז שמתי. שמתי את הרסן הרבה מאוד כדי שאסיים עם הטיפול הבלתי נגמר הזה שהרגיש כמו נצח. שמתי אותו כדי שסופסוף אוכל לראות את השיניים שלי בלי גשר עליהן. רציתי חיוך יפה, לחזור אחרי הקורונה ולקבל מחמאות. מהר מאוד האופטימיות המזהירה הזו ירדה לטמיון. התחלתי להרגיש רע מאוד. הייתי עייף באופן קיצוני במהלך היום בלי קשר לכמות הזמן שישנתי, התחלתי להתעורר בלילות עם פה פתוח, מתנשף. זה מעולם לא קרה לי. בהדרגה התפתחו לי כאבים בלסת שבחיים לא הרגשתי, שהחמירו עם הזמן. כאב לי לאכול, לדבר, לשיר. באותה תקופה לא קישרתי בין הדברים. הנחתי שאולי אימצתי את הלסת יותר מדי עם מסטיקים או משהו. אם זה לא מספיק, לא הצלחתי יותר לרוץ. פשוט לא היה לי אוויר. בכל פעם שניסיתי, התנשפתי כמו מטורף מהרגע שהתחלתי ועד שהכרחתי את עצמי להפסיק כי הרגשתי שאני הולך להתעלף מחוסר חמצן. מעל להכל, הבעיה העיקרית הייתה, שאחרי כמה חודשים פשוט.. איך לומר, נראיתי רע. הפנים אותן פנים, ואני אוהב את הפנים שלי, אבל מבנה הפנים פשוט נהרס כמעט לחלוטין. כל הלסת שלי ״השתטחה״ ונכנסה לאחור. כשהייתי ילד יש תמונות שלי עם קו לסת חד ופנים שגדלו כמו שצריך, ועכשיו אני נראה שטוח ועייף, עם צורת פנים חלשה במיוחד מהצד. עברו כמה חודשים עד שקישרתי בין כל הטיפול שעברתי לכל מה שקרה. מיותר לציין שבכיתי ביום שהורדתי את הגשר, זה אפילו לא היה שווה את זה, לא אהבתי את החיוך שלי בכלל. הרגשתי שהפנים שלי נלקחו ממני, שהכל פשוט לא פייר. באחד הלילות כשלא נרדמתי החלטתי לחפש את הסימפטומים שלי וניסיתי לראות אם באמת יש קשר בין הדברים, ונתקלתי במאות אנשים בפורומים ברחבי העולם, ובאתרים באינטרנט שמצהירים כי רסן אכן עשוי לגרום לתופעות כאלו, והמשיכה האגרסיבית לאחור של הלסת נגד כיוון הגדילה הטבעי שלה דוחק אותה עמוק לכיוון הגרון, גורם לכאבים בלסת שנמצאת אחרי הטיפול במקום לא טבעי ולא בריא שנכפה עליה בכוח ומקטין את קנה הנשימה. היום, אני בקושי מצליח לתפקד. אפשר לומר שכבר התרגלתי לכאבי הראש והלסת היומיומיים למרות שזה רחוק מלהיות נורמטיבי. אני לא מצליח לשיר יחד עם הגיטרה ולכתוב שירים בגלל הכאבים בלסת, למרות שהחלום שלי הוא להיות זמר. בשיעור ספורט אני הילד היחיד בכיתה שקורס בסיבוב הריצה השני נושף את נשמתי. אני לא יכול להסתכל על עצמי במראה. אני מתבייש בפנים שלי, אלו לא הפנים שנועדו להיות לי. יש לי אח ואחות שלשניהם יש מבנה פנים יפה עם לסת בולטת כמו ההורים שלי, ורק אני נראה כמו טעות גנטית. הפסיק להיות לי כוח לעשות דברים, לראות אנשים. פיתחתי חרדה חברתית, אני מרגיש מותקף כשמסתכלים עליי מרוב שאני שונא את המראה שלי. אני לא מוכן אפילו לשקול להתחיל עם בנות, אני מרגיש מכוער. הפסקתי לאשר אנשים באינסטגרם כי אני מרגיש כמו קאטפיש, בתמונות שלי מלפני כמה שנים באמת נראיתי טוב, משפט שהלוואי שיכולתי לומר על המצב הנוכחי. כואב לי שזה מה שקרה לי, שזה לא העתיד שהיה אמור להיות לי. ביליתי את כל החודשים מאז הורדת הגשר בפורומים ובאתרים כדי לבדוק מה אני יכול לעשות כדי לתקן את כל מה שקרה. יש תשובה אחת עיקרית, והיא ניתוח דו לסתי, שבו למעשה מקדמים את הלסת העליונה והתחתונה קדימה, וכך גם משפרים את המראה והכי חשוב מגדילים את קנה הנשימה. הבעיה היא שההורים שלי הם כנראה האנשים הכי אנטי-ניתוחים שקיימים בעולם, אני מפחד אפילו להעלות את זה בפניהם. העניין הוא, זה הדבר היחיד שיחזיר אותי להיות עצמי. הייתי מוותר על הכל, הכל, כדי לעשות את הניתוח הזה. אני בסך הכל רוצה את עצמי בחזרה. החיוך ההוא של הילד בן ה13 שנכנס אז למשרד האורתודנטית בלי לדעת מחכה לו? הייתי עושה הכל כדי להחזיר את החיוך העקום של אז על פני מה שיש היום. הכל. נמאס לי להיות ער עד השעות הקטנות של הלילה בימי בית ספר ולישון שעתיים כי הייתי עסוק בהשוואת תמונות של עצמי מפעם והיום, לראות כמה נזק נעשה. נמאס לי להרגיש שהחלום שלי בורח ממני ואני לא יכול לרדוף אחריו. התחלתי לעבוד והרווחתי בסביבות ה5,000 שקלים וברור לי שזה לא מגרד את הסכום שניתוח כזה עלול לעלות אם הביטוח לא מכסה. אני חייב את ההורים שלי בזה, אבל כמו שאני מכיר אותם הם יגידו שזאת דיסמורפיה ושזה נובע מדימוי עצמי שלילי ושאין מצב שאני עושה ניתוח. אני מרגיש אבוד. אני לא מצליח להשתחרר מזה. אני מרגיש שיש לי אבן על הגב שאוכל לשחרר רק כשאעשה את הניתוח. אני פשוט רוצה לאהוב את עצמי שוב.

אם הגעתם עד פה, קודם כל תודה. פשוט תודה. הייתי צריך לפרוק את זה. מה אתם חושבים שאני צריך לעשות? איך לדבר עם ההורים על זה? אני רק מדגיש, בכוונה לא שמתי בסקר אופצייה של ״לא לעשות כלום״, כי אני לעולם לא אקבל את עצמי ככה. לעולם. אם הייתי נולד ככה, זה היה סיפור אחר לגמרי, אבל הצורה בה דברים קרו היא כמו חור בלב שלא אצליח לסתום עד שאעשה משהו בקשר אליה.

המטרה שלי היא לא להכפיש את האורתודנטית שלי או להסביר לכם כמה רע הרסן יכול להיות. אני לא איש מקצוע, ואני מספר את החוויות האישיות שלי. אני רק מבקש, בבקשה תחשבו פעמיים גם כשמדובר באיש מקצוע. זה לא עולה כסף. תעשו את עבודת המחקר הקטנה שלכם ותוודאו שהדברים בטוחים לפני שאתם מנסים אותם על הגוף שלכם.