לא אוהבת את המשפחה שלי ויש לי חבר את חבר שלי בחיים, איך לשנות את החיים שלי?

שלום לכולם ותודה שנכנסתם,

קצת רקע עליי- אני תלמידת תיכון בת 17, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני לבד.
יש לי אמנם משפחה, ובשנים האחרונות אני גם גרה איתם כולנו בבית - אבל אין בינינו שום יחסי אהבה, הם מעולם לא נתנו לי כלום- לא חומרית (עובדת ומחזיקה את עצמי לבד מגיל מאוד צעיר) ולא רגשית.
אני לא אוהבת את המשפחה שלי. הם אנשים ברבריים, אלימים, קמצנים ואין להם גרם של חמלה או רגישות.
אמא שלי סובלת מדיכאון מאז שאני זוכרת אותה, כל היום במיטה רק צורחת או מחלקת הוראות. היא שונאת לעבוד ואין לה ולא הייתה לה שום שאיפה בחיים.
אבא שלי גם סובל מדיכאון וממניה דיפרסיה, הוא בן אדם כוחני ומאוד קמצן, מוריד את כולם סביבו למטה ומשפיל ללא סיבה. יש לו התקפי זעם נוראיים, שיכולים להתרחש גם מול אנשים ברחוב. לא פעם קיבלתי חסדים מאנשים רנדומליים כשראו את השיגעון ואת האלימות בקולו כלפיי.

חוויתי המון דברים רעים מהם שצילקו אותי לכל החיים. הילדות שלי הייתה עשוקה ברמות וחוץ מסבא וסבתא שהיו שם תמיד בשבילי (גרתי אצלם)- לא היה לי אף אדם בעולם שיכולתי לסמוך עליו.
עד שהגיע אהובי.

אני וחבר שלי כבר שמונה חודשים ביחד, והוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים האלה. הוא כל מה שההורים שלי לא- חייכן, טוב לב, משפחתי, אופטימי, רגיש, נדיב. ואפשר להגיד שמרגע שהוא הכיר אותי הוא דאג לי כפי שהוריי לא דאגו לי מעולם.
הוא חייל ביומיות, ובשאר הזמן שלו הוא עובד עד צאת נשמתו בשביל שיהיה לנו טוב (כמובן שגם אני עובדת).
עברנו הרבה דברים ביחד (מתנו כמעט פעמיים יחד, פעם תאונת דרכים קטלנית ופעם טביעה בלב ים) ונשארנו חזקים.
לוח הזמנים העמוס שלו מקשה להיפגש הרבה, אבל אני ישנה אצלו בכל סופש ולפעמים גם בימי חול.

אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל כל הזמן יש בי את הפחד שהוא ייפרד ממני. שהוא ימצא מישהי טובה יותר- עם משפחה יותר טובה, מישהי שמחה שלא בוכה כל היום (אני מאוד פגיעה ורגישה).

אין לי כלום חוץ ממנו- לא חיי חברה ולא משפחה. רק הוא.
הוא הסיבה שלי לקום בבוקר ולחייך קצת, הוא הבית שמעולם לא היה לי, הוא החבר הכי טוב שלי והאהבה הכי גדולה שלי.
ברמה שאם הוא היה בשל לזה והיה לנו כסף - הייתי מתחתנת איתו היום. ולא מדובר כאן בהורמונים של גיל ההתבגרות ובהתלהבות ילדותית- כי המסמרים בארון הקבורה של ילדותי ננעצו אי שם בגיל שמונה.

השאלה שלי היא כזאת- איך להפסיק להיות כזאת מפוחדת? איך להכיר עוד אנשים? איך ליצור לעצמי משפחה? כי אני רואה את כל האנשים סביבי שאוהבים את המשפחה שלהם וצמאה לזה ורוצה כל כך גם!

אני אמנם אהיה בת 18 בעוד חצי שנה, אבל אני בלב שלי רוצה כל כך חיבוק ונשיקה שמעולם לא קיבלתי מההורים, מילה טובה, חיוך. כי אני באמת באמת ילדה טובה.. אין לי חברים אבל כל מי שינסה להתקרב אליי אקבל אותו בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה בלב.

איך אני משנה את חיי? איך אני גורמת לעצמי להרגיש יותר טוב?