אני שאפתן, אסרטיבי ומצליח אז למה אני מרגיש כל כך שקוף?

היי קהילה, פעם ראשונה שאני חושף ככה משהו אינטימי כל כך. תהיו עדינים :)
אני מהנדס בן 30, מנהל קבוצה איכותית של מהנדסים ופרויקטים בתעשיה מאוד מורכבת ופעילה.
ביומיום שלי אני נמרץ מאוד, בעיקר מתעסק במטלות שלי ושל הסביבה שלי. אני לא מתחבר ריגשית ואישית יותר מידי לחבר'ה בעבודה אך מקפיד לחייך לאנשים ולהגיד יפה בוקר טוב בתחילת היום ושלום בסוף היום. כשאני פונה לאנשים, לרוב זה מתחיל ב"אפשר רגע?" או "אם אתה יכול...", אני לא יורה הוראות בתקיפות אלא מדבר על צורך ומהות וברגע שהצד השני קיבל את המטלה שרציתי, אני דיי נעלם משם. אם אני פוגע או תקיף אני תמיד מתנצל, גם אם זה יום אחרי. (אני גאה בתכונה הזאת במיוחד)

עד כאן הכל סביר, תקשורת, אנשים, הצלחה, אחלה.

אבל יש לי בעיה. אני מרגיש שפשוט לא מזיז לאף אחד הקיום שלי! לא משנה כמה שאני מפרגן לאחרים, לי לא מפרגנים. אף פעם בחיי לא קיבלתי תעודת מצטיין משהו, לא תעודת הערכה ולא הוקרה. אף פעם לא קידמו אותי ואף פעם לא העלו לי את השכר.
אני תמיד דוחף את עצמי בכל הכוח ומתקדם לבד, עובר ממקום למקום כדי לשפר תנאים, שכר, מעמד וכו'. זה עובד לי נהדר, אגב.
ובכל מקום שאני נמצא המנהלים שלי כנראה מאוד מרוצים ממני, אני מאוד עצמאי, כנראה גם שתלטן ודיי נותן להם ראש שקט על תחומים שיושבים תחת אחריותי.
כשאני מבקש משוב, כי בחיים לא יזמו איתי אחד כזה, המנהל שלי אומר לי "תראה, אני לא רוצה שתעוף על עצמך אבל אתה באמת טוב" או משהו כללי כזה.
אני חושב שאולי אנשים חושבים שאני כאילו מלא בעצמי, מעצמי, ולא צריך עוד מילה טובה , פירגון, הערכה, הוכרה... משהו..
אבל האמת, שאם אני לא מקבל הערכה או העלאה בשכר או קידום (בכוונה הפרדתי עם "או", כי כל אחד מהם בנפרד מעלה לי את המוטיבציה ואת תחושת הערך שלי) למשך חודש או משהו כזה אני מיד חושב לעזוב, למקום אחר שאולי יראה אותי ויעריך את המאמצים ואת ההישגים שלי.
היום כבר נמאס לי לעזוב שוב ושוב בגלל כמעט אותה סיבה בגדול. אני מבין שמשהו אצלי בקופסא משובש ואשמח לשמוע איזה עצה טובה. איך למשוך מילות הערכה בלי לצאת ייצור או איך לא להצטרך מילה טובה מאף אחד ובאמת להיות מלא מעצמי כמו שאולי אחרים חושבים שאני.