בחיים לא שנאתי מישהו כמו שאני שונאת את אבא שלי, לא רוצה לראות אותו, יש לי בעיה?

החיים שלי הגיעו למצב שכל כך הרבה טמטום מתרחש בהם שאני יכולה לכתוב ספר על זה. אולי יום יבוא ואני באמת אוציא ספר על זה.
כי אני מתחרפנת כבר מאיך שאבא שלי מתנהג, כל יום, כל יום שעובר אני צריכה לסבול את הפרצוף שלו, את הגועל שלו, את הריח שלו, פשוט הכל.
אני אנסה לספר בהכי קצרה שאני יכולה ואנסה להימנע מלכתוב מגילה אחרת השאלה הזו תהיה באורך של 100 עמודים.

לפני גיל 11 אבא שלי היה עוד נורמלי, והיה לנו קשר חזק מאוד. התחברתי אליו יותר והרגשתי שהוא שם בשבילי.
עד שהוא התחיל להתדרדר לאלכוהול.
בהתחלה זה לא היה מורגש, אבל אני זוכרת שבגיל 12 היו לו 7 בקבוקים ריקים בחדר, ואני רק בכיתי ונלחצתי מהמילים שלה כי לא רציתי לאבד את אבא שלי.
בגיל 13 אני זוכרת שהייתי נלחצת כי אימא שלי הייתה מספרת לי שהיא הייתה מסיעה אותו לעבודה שיכור, ולא רציתי שזה יפגע בעבודה שלו אז הייתי הולכת לבית ספר לפעמים לחוצה בגלל זה.

אבל, זו הייתה רק ההתחלה.
ב3 בינואר 2020, היה היום שבו החיים שלי החשיכו.
חזרתי הביתה מבית הספר וראיתי שאימא שלי רשמה לי שהיא בבית חולים עם אבא שלי כי הוא נפל בבוקר ולא הצליח לקום. מסתבר שזה היה אירוע מוחי.
חזרתי הביתה כולי בחרדות על הבריאות של אבא שלי, חיכיתי שאימא שלי תחזור וכשחזרה היא בעצמה לא הייתה בטוחה לגבי מה יהיה איתו.
כשבאתי לבקר אותו עם אימא וסבתא שלי, הבחנתי בו מחובר למיליון מכשירים, זה היה כל כך מפחיד לראות את אבא שלי במצב הזה ולא יכולתי שלא להתחיל לבכות ולהבחין בו.
אני זוכרת שכמה ימים לפני זה, בדצמבר 2019, הוא היה במיון מסיבה אחרת, ואני התחננתי לגביו שיפסיק עם ההרגלים שלו והוא רק אמר לי "את אפס, את כלום, את לא יודעת כלום מהחיים שלך" וחזרתי מהביקור הזה בוכה. הוא בחיים לא התנצל על שום דבר שאמר לי, תמיד היה אומר לי דברים מעליבים ופעם אחת לא אמר עליהם סליחה.

למשך חודשיים הייתי נוסעת עם סבא שלי אחרי בית הספר לבקר את אבא שלי, ומהביקורים כשראיתי שמצבו משתפר הייתי בטוחה שמעכשיו הוא ידע להפסיק עם השתייה. אבל טעיתי. טעיתי ובגדול.

לאחר שהשתחרר מבית החולים ועבר שיקום, המצב התחיל רק להתדרדר.
שמתי לב עם הזמן שאחרי השחרור הוא חזר להרגליו, אז התחלתי לזרוק לו את הסיגריות והאלכוהול כי גם סבא שלי היה מאוד רציני בנושא. אך שום דבר לא עזר.
היה יום בו הטלפון צלצל והוא לא ענה אז לחצתי בשבילו, הוא הפיל חצי אוכל על הרצפה ונאלצתי לנקות, ולקחתי ממנו את הסיגריות אך הוא רדף אחריי בכל הבית עד שצעקתי לו שנמאס לי ונעלתי את עצמי בשירותים והתחלתי לבכות.
אך מעבר לזה, הוא התחיל להסריח את הבית, האופי שלו השתנה לרעה, אימא שלי רצתה להתגרש ממנו והוא התחנן שלא יעזוב אותה, הוא עשה פדיחות בציבור, נאלצתי לסחוב אותו כשהיה שיכור בגיל 14 ו15, הוא התחיל ללכת לראיונות עבודה שיכור ולכן לא מצליח למצוא ולשמור על עבודה.
עם הזמן, איך שהגעתי לתיכון היחס שלי כלפיו נעלם. לא ראיתי אותו בתור אבא שלי יותר. לא ידעתי כבר מי הוא כי הוא כל הזמן היה שיכור והאופי שלו נהיה יותר מגעיל עם הזמן.
תמיד כשהייתי בחוץ הוא היה מתקשר אליי שיכור וזה עיצבן אותי אז חסמתי אותו בטלפון.
אני עצבנית ויוצאת עליו כל הזמן על זה שהרס לי את גיל ההתבגרות,
פעם קראתי לו אידיוט ליד סבא שלי וסבא שלי ביקש שאתנצל בפניו, וסירבתי.
אבא שלי התחיל לעשות פוזות שהוא הכי מסכן ועושה מניפולציות בשביל שאנשים ירחמו עליו, לא משנה כמה פעמים אגיד לו את האמת הוא לא יקבל את זה ויאשים אותי תמיד.
כבר פיתחתי חרדה ללשמוע חפצים נופלים, תמיד כשאני שומעת חפץ חזק נופל על הרצפה אני מתחילה לרוץ לבדוק אם זה הוא שנפל.
לא ממזמן הוא נפל על הרצפה וחטף התקף אפילפסיה וראיתי אותו מתקשה לנשום ומגלגל עיניים אחורה, דבר שגרם לי גם ללחץ.
פעם אחת הגעתי הביתה וכל הדברים בחדר היו על הרצפה בגללו שנשען על השידה והפיל לי הכל בזמן שהיה שיכור.

הוא מתקשה אפילו ללכת, כל בוקר אני רואה אותו עם פרצוף שיכור מנסה ללכת נורמלי, והוא מסתיר מאיתנו את העובדה ששותה ואומר שהוא הפסיק למרות שבלילה אפשר לראות עליו בבירור שהוא משקר.

אני יכולה לכתוב עוד הרבה, הרבה דברים שקרו בגללו אבל כמו שאמרתי מקודם, זה יהיה פוסט ארוך מדי.

ואני שונאת אותו על זה כל כך. הוא הרס לי את גיל ההתבגרות ובגללו פיתחתי בעיות עצבים וחרדות וסביר להניח שאולי גם דיכאון. זה הגיע למצב שאני בקוצר רוח מחכה ליום שאעבור דירה ולא אצטרך לסבול את הפרצוף שלו יותר.

האם למרות אחרי כל מה שהיה, זה רע מצידי לחשוב ככה לדעתכם?