הוא נפטר ואין לי יותר עם מי לחלוק את האהבה למוזיקה. איך להתמודד?

שלום אנשים אסק פיפל היקרים
אני בדרך כלל כותבת פה עצות אבל עכשיו החלטתי לשאול שאלה. אני פחות מחפשת עצה טכנית אלא יותר צריכה לשתף בזה את העולם ומחפשת עצה רגשית.
אני עובדת עם אנשים בוגרים עם אוטיזם כבר 11 שנים, והיה אדם שאליו הכי התחברתי, טיפלתי במשך 11 שנים. מכיוון שהקשר התחיל כשהייתי מאוד צעירה וללא אופק מקצועי (היום יש אופק), הקשר לא נבנה מלכתחילה כקשר מקצועי ופורמלי, אלא כקשר מאוד קסום וקרוב, ממש משפחתי. הוא היה כמו אח קטן בשבילי (אפילו שיכל להיות אבא או סבא שלי בגיל). הוא לא היה מדבר, רק חצאי מילים, מעטות ובשפה זרה, אבל מאוד נקשרנו, הייתה לנו השפה המשותפת שלנו והקשר המיוחד שלנו. הוא יכל לעשות דווקא לאנשים אחרים, ולי הוא היה מקשיב. הייתי יודעת להצחיק אותו וגם לרגש אותו עד דמעות, מה שאחרים לא ידעו. הכרתי בו חלקי נפש שאף אחד לא הכיר, ותמיד תיווכתי את הדברים למטפלים אחרים כדי שהפער יצטמצם ויבינו אותו יותר. וככה היינו 11 שנים, הייתי קונה לו דברים טעימים ומצחיקה אותו ומרגשת אותו, והוא היה מאוד מצחיק וחכם וכריזמטי, היה בו קסם וידעתי שהוא יצירה חד פעמית שלא הייתה ולא תהיה כמותה.
אחד מהדברים שהכי אהבתי לעשות איתו, זה להשמיע לו מוזיקה שאני אוהבת. אני בדרך כלל שומעת מוזיקה שאני בוחרת בפינצטה, ולא שומעת לרוב את מה שבמיינסטרים, יש לי סגנון מאוד אוונגרדי. ושמתי לב שאחרים לא ממש שמים לב למוזיקה שאני שמה, הם שומעים את זה כמשהו ברקע ולא מתעמקים. אבל לעומתם, כשהייתי שומעת איתו את המוזיקה, הוא היה ממש בוכה בדיוק בחלקים המרגשים, מתרגש, מחפש את העיניים שלי. הייתי שרה לו גם לפעמים, והוא היה בוכה מהתרגשות. תמיד דאגתי להשמיע לו שירים או מנגינות שגיליתי, ותמיד הוא התרגש ובכה מהם, ומסוגי מוזיקה אחרים הוא לא התרגש. הרגשתי שמישהו מבין אותי ושותף לפינה המיוחדת הזאת בנשמה שלי.
ויום אחד, לפני כמה חודשים, הוא פשוט נחנק מאוכל במשמרת של רשלנים. הוא היה בבית חולים כמה ימים, באתי אליו עם עוד אנשים מהעבודה, אבל ידעתי שאין שם כבר אף אחד כנראה. הוא היה סוג של צמח. הרופאים אמרו שהוא בשעותיו האחרונות. דיברנו איתו והחזקנו לו יד, כל פעם מישהו אחר, בסבב. ואז כשהגיע תורי בפעם השלישית אולי, החזקתי לו יד, דיברתי איתו והלב שלו נדם בידיים שלי, והמכונה צפצפה כמו בסרטים. וקצת הוקל לי, כי היה קשה לראות אותו ככה, וכבר ידענו שאין דרך חזור.
בכיתי מלא, בכל מקום שהייתי בו, במשך שלושה שבועות. בלוויה וגם אחריה (וגם לפניה, אחרי החנק) אולי 30 אנשים אמרו בנפרד שאני הראשונה שהם חשבו עליה כשזה קרה. בלוויה קראתי לו הספד, ובמהלך השבועות שאחרי שמעתי מלא מוזיקה וחשבתי עליו. אבל בגלל שאני בלימודי תואר אינטנסיביים לא יכולתי להתפרק. המשכתי בכוח וניסיתי להתגבר כמה שאפשר. ובאמת היום, אחרי כמה חודשים, הסתגלתי יחסית.
אבל פתאום אני מבינה שלקחו לי משהו, שהעולם לקח ממני משהו. אין מי שיבין אותי ויחלוק איתי את ההתרגשות מהשירים שאני אוהבת, אין מי שיצחק ויבכה עם עיני כוכב מנצנצות. גיליתי כמה שירים חדשים שהתאהבתי בהם, ואני לא תופסת איך יכול להיות שאין לי איך לחלוק איתו אותם? אני מרגישה נטושה. אני לא מאשימה אותו כמובן, אני פשוט מרגישה נטושה וזהו, בלי להאשים אף אחד.
יש לי חברים טובים, אבל זה לא אותו דבר, אני לא יכולה לצפות מהם לאהוב שירים שאני אוהבת, ולהתרגש מהם ביחד. אני תמיד שלחתי שירים שאני אוהבת לחברים, אבל לא נראה שזה ממש מעניין אותם. בזה רק הוא הבין אותי.

זהו, אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים לגבי הנושא,
תודה למי שקרא עד כאן, כי יצא לי ארוך.