עברתי תהליך מטורף וסוף סוף כשדברים מתחברים אני צריך לנטוש הכל, איך להתמודד?

אז ככה, תמיד הייתי בודד ודיכאוני כזה. לא ממש דיכאון קליני, אבל סוג של מלנכוליה תמידית כזאת על גבול הדיכאון.

בתיכון הייתי בודד ולא היו לי חברים, ואפילו עזבתי לפני השנה האחרונה ועשיתי בגרות עצמאית. הייתי יושב כל הזמן בבית, או לומד לבגרות, או לומד בתחומים שעניינו אותי, או קורא, או עובד על כל מיני מיזמים כושלים.
לא נראיתי טוב גם, או יותר נכון נראיתי רע. הייתי נמוך, רזה, עם פרצוף מלא אקנה, אותה תספורת מארינס שהייתי עושה בעצמי בבית מגיל 12 והייתי לובש רק סקיני ג'ינס וטישירטים. תוסיפו על זה אינסומניה ואת הבעת הבאסה הזועפת התמידית, ולא תקבלו משהו שנעים לראות.
שלא לדבר מבחינת יכולת רגשית. מאז שזכרתי את עצמי לא הייתי נפתח רגשית לאנשים. ברמה שאפילו לא אמרתי למשפחה שלי שאני אוהב אותם, בטח שלא לבנות שהייתי מעוניין בהן. הדייט היחיד שלי בכלל היה אחד שהיא הזמינה אותי, וזאת כנראה הסיבה המרכזית שגם לא היו לי חברים, כי לא דיברתי איתם על כלום.

בגלל שעזבתי את בית ספר הצבא נתן לי תפקידים שלא התאימו לנתונים שלי שהם גבוהים. דפ"ר 90 ופרופיל 64. ניסיתי להתחבר עם אנשים כדי אולי למצוא תפקיד טוב יותר. העמקתי קשר עם מכרים, ועבדתי על להפתח יותר.
עם הזמן למדתי להיות יותר נינוח, חברתי ונעים בתור בן אדם כדי לתקשר עם אנשים, והכרתי אנשים מדהימים ויצרתי סביבי קבוצה מגוונת של אנשים הכי טובים שיש, חכמים, ערכיים ונחמדים שאני גאה לקרוא להם חברים.
סביבה בריאה שיפרה לי את המצב רוח, ולאט לאט דברים התחילו להתחבר. אחד המיזמים שלי תפס בטירוף, ביחס אלי לפחות, שזה העלה לי את הביטחון. נהייתי רגוע יותר, התחלתי לישון טוב, 10 שעות רצוף!?! לצאת מהבית, גידלתי שיער יחסית ארוך כבר, טיפלתי באקנה, התחלתי להתאמן גם אימוני כוח וקניתי בגדים חדשים.
פתאום ממצב שהייתי מכריח את עצמי לצאת לקנות קפה והלב שלי היה על 200 מרוב חרדות, אני יוצא עם חברים לים, שזה פשוט מטורף מבחינתי!
התחלתי לצאת עם בנות גם, באמת הכי חמודות שיש, ונהניתי מכל רגע. סוף סוף אני לא מתבייש בעצמי ובמי שאני, ובזה שאני כן מעוניין להכיר בנות, וגם בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שגם הן נהנות להיות איתי, ושאני בן אדם טוב ומעניין, ולא דפוק כמו שתמיד הרגשתי.

השיא היא היה שהזמנתי לי ולאחותי הקטנה חופשת סקי לאוסטריה לדצמבר לפני הגיוס, שמן הסתם בוטלה בגלל המלחמה. אבל אשכרה יכולתי להרשות לעצמי את זה, ובאתי לעשות משהו כיף, שזה בשבילי הישג מדהים. כי עד לפני 3 חודשים לא הייתי נפגש בכלל עם אנשים מחוץ למסגרת. ועוד bonding עם אחות שלי? מה עוד אפשר לבקש?

קיצר כמו שבטח שמתם לב אני ממש feeling myself בחודש חודשיים האחרונים כזה. פתאום הכל מתחבר. ובדיוק עכשיו שמומנטום נוצר, ושאני מתחיל להינות מהחיים שלי, אני מתגייס. עוד שלושה שבועות, ממש לפני תחילת השנה החדשה.

שלא תבינו לא נכון, זה תפקיד טוב. אפילו טוב מאוד, אני לא חושב שהוא הכי מתאים לי אבל אין תלונות. והייתי יכול לצאת על פטור או להתנדב לצבא עם תנאים קלים בגלל בית הספר, אבל היה לי חשוב שהצבא יתייחס אלי כמו לכולם ולתרום.

אבל פתאום עכשיו לעצור את המומנטום של החיים, שסוף סוף אני מרגיש טוב איתם, אחרי שנים של פשוט סבל, חרדות ודיכאונות, עם המיזם שסוף סוף מכניס כסף, ועם האנשים שרק לאחרונה הכרתי נראה כל כך devastating כזה. פשוט לעצור הכל, לעשות קורס של חודשיים, ותפקיד אינטסיבי שכנראה יהיה בבסיס סגור, ואם יומיות אז שעות קשוחות ממש, זה פשוט כואב לי. זה כואב לי כי אלו חיים חדשים, שעבדתי מאוד מאוד קשה בשביל להשיג, ופתאום הכל נלקח.
המיזם לא ישרוד בלי שאני אשב עליו שעות ביום, החברים אולי ישכחו ממני כי אנחנו לא חברים תקופה כזאת ארוכה ויש להם חבורות משלהם, על שעות שינה שאני חייב בתור אינסומני אין על מה לדבר כי לא קיבלתי הקלה של שעות שינה, על השיער והסגנון לבוש שסוף כל סוף גרמו לי להראות טוב בכלללל אין על מה לדבר. בת זוג עוד אין לי.
אני לא יכול לדחות גיוס, אז תכלס רק נשאר לי להשלים עם זה שהמומנטום ילך, ואולי חלק גדול מהעבודה הקשה שלי תלך איתו. ספציפית העסק הכי מדאיג אותי. הפרוייקט הזה היה הבייבי שלי כבר 8 חודשים. משהו מקורי, אין דברים כאלה. פשוט אלגנטי. וכל כך קשה לי לעזוב את זה. זה מה שאני אוהב לעשות. אני יכול לשבת לעבוד כל היום ואני אהנה מזה בטירוף, וסוף סוף זה גם רווחי, ועוד לא מעט... ועכשיו לעזוב הכל.


אני יודע שאין לי ברירה, אבל אם יש לכם טיפים אשמח לשמוע.
סליחה על החפירה ותודה שקראתם