מתלבטת האם הבעיה היא בביה"ס הנוכחי שבו אני עובדת או שזו הגישה שלי, מה דעתכם?

שלום רב,
אני בתחום החינוך כבר כמעט 20 שנה. במהלך השנים עבדתי כמחנכת בחינוך המיוחד והרגיל, כמורה ללשון וגם כרכזת שכבה. יש לי ניסיון גם עם מגוון גילאים, יסודי, חטיבה ותיכון.
חשוב לציין שרוב השנים עסקתי עם אוכלוסיות מורכבות יותר כגון: נוער בסיכון, קשיים נפשיים, קשיי התנהגות וכד'.
בשש השנים האחרונות אני עובדת בחטיבת ביניים בכיתות הרגילות כמחנכת וכמורה לעברית. במשך 3 שנים גם ריכזתי שכבה.
אני אוהבת מאוד להיות מחנכת ואוהבת את הקשר עם התלמידים, אך מרגישה שאני כבר ממש סובלת בכיתות הגדולות. 30 ומשהו תלמידים, כאשר משנה לשנה בעיות המשמעת גדלות ומחמירות. ההנהלה חלשה מאוד מול התלמידים והוריהם ולמעשה התלמידים הם "בעלי הבית".
ההוראה בכיתות נהייתה בלתי נסבלת, התחושה שלי ושל מורים נוספים היא שלא סופרים אותנו על בסיס יומיומי ואנחנו יוצאים כל יום ל"שדה הקרב".
הגעתי למצב של ממש סבל נפשי נוראי יומיומי, אני עצובה רוב שעות היום, מותשת ופועלת על "אוטומט". מיותר לציין שמצבי משפיע גם על משפחתי.
אני מתלבטת האם הבעיה היא באמת בביה"ס הנוכחי? בהנהלה החלשה והבלגן שמתחולל בביה"ס? אולי שכבת הגיל הזאת היא פשוט הקשה והמתוסבכת מכולן, כבר לא ילדים אבל גם לא בוגרים ובעיקר מאוד מבולבלים?
או שאולי הבעיה היא בי? אולי אני לוקחת את זה קשה מידי? אולי אני צריכה לקחת את הדברים אחרת, לבוא ללמד ומי שלמד יופי ומי שלא בעיה שלו?
רוב המורים בביהס מתלוננים על המצב הנוראי עם התלמידים, על החוצפה, בעיות ההתנהגות ועל הגיבוי של ההורים להתנהגות של ילדיהם. עם זאת הם לא עוזבים כי אין להם כוח להתחיל במקום חדד, או שיש להם עוד כמה שנים לפנסיה.
אני חושבת האם עלי לעזוב את ביה"ס הנוכחי ולחזור לחינוך המיוחד, לכיתות הקטנות ולעבוד גם עם שכבת גיל אחרת שהיא לא חט"ב...
יש לי כבר מעמד בביה"ס, אני מוערכת מאוד ומכירים ביכולותיי, ויש צוות שבעיני הוא מצוין ואיכותי. הכיתות שאני מלמדת הן כיתות "מוחזקות", אך המחיר הנפשי גדול מידי.
אני חוששת שבבית ספר אחר אראה שזה בדיוק אותו דבר או דומה ואז מה עשיתי בזה שעזבתי...
מצד שני לא יכולה להישאר ככה... מרגישה שהערך העצמי שלי נפגע בכל יום שעובר.
במהלך השנים עבדתי ב4 בתי ספר, כלומר כבר ביצעתי מעברים בעבר ואיכשהו תמיד הגעתי לאותה נקודה של מיצוי והתשה.