מפחדת להעצים את הידע שלי... איך חוזרים אחורה?

היי. יש לי בעיה שאולי תשמע לכם קצת מוזרה (אני גם לא יודעת בדיוק אם להגדיר את זה כבעיה...) אבל אני אנסה לתאר את התחושות שלי בצורה כמה שיותר ברורה.

מאז ומתמיד הרגשתי שאני קצת "חריגה" קצת שונה בנוף שמסביבי...
זה התחיל עוד כשהייתי ביסודי. תמיד מורים אהבו אותי יותר ונתנו לי יחס מועדף כי הייתי הילדה הכי אינטליגנטית הכי מנומסת והכי מתורבתת מבין שאר הילדים. (ואני לא אומרת את זה בנימה של שחצנות אלא פשוט כדי להסביר את המצב כמות שהוא) אני יודעת את זה כי גם המורים עצמם היו אומרים את זה להורים שלי בפירוש.
באופן כללי תמיד מבוגרים אהבו אותי יותר, ותמיד מצאתי את עצמי מתחברת עם בוגרים ממני כמעט בכל סיטואציה שבה הייתי.

בצבא כשהייתי בת 19, כל החברים שלי היו אנשי קבע בגילאי 24-30. לא הסתדרתי עם החיילים האחרים בסדיר. לא הרגשתי שהרמה האינטלקטואלית שלנו תואמת.
זה לא סוד שרוב בני הנוער והצעירים של היום מתעסקים בעיקר בנושאים שטחיים ולא מתאמצים להרחיב את תחומי הידע שלהם ולפרוץ גבולות.

קשה לי עם זה. אני בן אדם סקרן מטבעי, ואני תמיד שואפת לדעת עוד ולעשות שימוש כמה שיותר נרחב בשכל שלי ובמה שהוא מסוגל לקלוט.
ברור לי שאני לא איינשטיין, אני לא גאון הדור, אבל אני גם לא מתביישת לומר שאני יודעת הרבה דברים ויש לי הרבה תחומי עניין וידע כללי רחב מאוד.

בזמן האחרון אני חושבת יותר ויותר מחשבות בסגנון "האם כדאי לי בכלל להמשיך להרחיב את הידע? האם זה משתלם לי לטווח הרחוק?"
אני אסביר.
כולנו מכירים את המשפט הידוע "אין שכל אין דאגות." האמת שהמשפט הזה די נכון, כי בסך הכל כשחושבים על זה, ככל שהידע מועט יותר, כך יש פחות צרות, פחות דאגות וגם פחות סיכוי להיפגע מדברים שאולי עדיף שלא היינו יודעים....
אני אתן דוגמא. בעבר, כשלא חקרתי עוד את הנושא של משמעות החיים, אתאיזם, אבולוציה, דתות ואמונות וכל מה שמשתמע מכך, החיים שלי היו הרבה יותר קלים. האמנתי באל. גם כשהיה קצת קשה הייתי אומרת "הכל לטובה, לכל דבר יש סיבה, הכל מלמעלה" וזה בעצם מה שהיה מחזיק אותי. היום, לאחר שעברתי הרבה טלטלות נפשיות וחקרתי את הנושא לעומק הגעתי להבנה ביני לבין עצמי שדת זה דבר מטופש.
במובן מסוים אני שמחה שחקרתי את הנושא, כי בעצם בחרתי בדרך שאני יותר מאמינה בה. (השתחררתי מכבלי הדת ומהאמונה העיוורת ופיתחתי חשיבה ביקורתית עצמאית) אבל בו בזמן גם החיים שלי התחילו להיכנס למעין חור שחור כזה ופשוט איבדתי משמעות בהרבה מובנים.
הפסקתי לחפש משמעות, כי אני באמת מאמינה שאין כזו. אבל בו זמנית גם קשה לי לקבל את המחשבה הזאת וזה ממש מדכדך אותי.
הרבה פעמים אני פשוט חושבת שאולי אם לא הייתי מתחילה לחקור ולא הייתי נכנסת לכל העניינים הפילוסופיים האלה, ופשוט מתקיימת בצורה שבה התקיימתי בעבר, היום היה לי הרבה יותר קל.

זאת רק דוגמא קטנה, הנושא של האתאיזם.

הבעיה העיקרית שלי היא שאני חיה בסביבה איך לומר.... לא הכי ליברלית ומשכילה. אני גרה בפריפריה. בדרום. עם כל מה שמשתמע מכך.
נכון שאי אפשר להכליל וכמו שאני גרה כאן בטוח שיש עוד כמה כאלה כמוני שגם גרים כאן ומרגישים תלושים. אבל הם ממש מעטים... רוב האנשים שאני נתקלת בהם בחיי היום יום פשוט לא באותו ראש.
ממש קשה לי עם זה. כל פעם שאני מכירה מישהו חדש שאני מתחילה להיכנס איתו לשיחות קצת יותר עמוקות ומנסה לגשש לגבי תפיסותיו והשקפת עולמו פעם אחר פעם אני נתקלת באותה גישה חד מימדית כמו שיש לרוב האנשים. ואני פשוט משתעממת מזה..... זה רק מעצים את תחושת התלישות והזרות שלי.
גם כשאני מנסה לשתף את אותו אדם בתפיסת עולמי ובכל מיני תובנות שהגעתי אליהן, תמיד אני נתקלת באותו מבט אטום ובאותן עיני עגל שלא מבינות מה אני לעזאזל רוצה ועל מה אני מדברת. באמת שזה מתסכל. אז אני פשוט מתייאשת וחוזרת לאותם נושאים משעממים חד מימדיים ושטחיים בלית ברירה.

הגעתי למסקנה שככל שאני מעצימה את כמות הידע שלי, וככל שאני חוקרת יותר ויודעת יותר, כך אמנם השכל גדל, אבל גם הסיכוי למצוא כימיה עם בן אדם פוחתת....
נהיה יותר ויותר קשה למצוא בן אדם מעניין שמבין בכל מיני נושאים עמוקים, ושיש לו ידע כללי רחב מאוד. קשה עד כדי בלתי אפשרי.

הרבה פעמים אני חושבת שאם הייתה ניתנת לי האפשרות הייתי חוזרת למצב ההתחלתי שלי, שבו אמנם הייתי קצת פחות חכמה, אבל גם היה לי הרבה יותר קל להתחבר עם אנשים....

אז, לאחר החפירה הזאת, אם יש אנשים שטרחו לקרוא הכל ולהגיע אל הסוף.... אני שואלת, האם המחשבות שלי מבוססות ומוצדקות? האם כדאי להוריד הילוך ברכישת הידע? או שלהמשיך לחקור ולהעצים את השכל ובו זמנית גם להעצים את תחושת הבדידות?