מרגישה ממש מדוכאת כבר תקופה ואין עם מי לדבר

מצטערת מראש על האורך, אני צריכה לפרוק וכבר לא יודעת עם מי לדבר..
בתקופה האחרונה אני מרגישה ממש רע
אני מרגישה ששום דבר לא מסתדר לי בחיים, ומה שהיה קודם מסודר עכשיו מתפרק לי בידיים.
אין לי חשק לדבר עם אנשים או לראות אנשים, לא בא לי לשמוע אף אחד, ואני רוצה רק להיקבר במיטה בבית לבד .
כשאני כן ליד אנשים אני מרגישה מזויפת, צבועה, מרגישה שאני צריכה להעמיד פנים כל הזמן שהכל בסדר, שהכל רגיל, לחייך חיוכים מאולצים ולצחוק מבדיחות שבכלל לא מצחיקות אותי. כי בזמן האחרון שום דבר לא מצחיק אותי ואני לא מוצאת אף סיבה טובה לחייך.
אני מתקשה להתרכז בדברים, לא זוכרת שום דבר ממה שאומרים לי, תמיד תמיד עייפה ותמיד בלי סבלנות לכלום. ואני בוכה כל הזמן, כל שנייה שאני נשארת לבד, בכל מקום.

את העבודה, שפעם מאוד אהבתי, אני שונאת. אני מתבאסת כל יום מחדש לקום בבוקר כדי ללכת אליה. אני לא יכולה כבר לראות את האנשים בעבודה ומנסה להתחמק מהם שלא יפנו אליי.
אני חושבת כל יום על לעזוב ולהחליף מקצוע שלא קשור למה שאני מתעסקת בו עכשיו בכלל – אבל לא יכולה לחשוב על שום דבר שאני אוהבת או רוצה לעשות.

במקביל אני גם סטודנטית. אני אהבתי ללמוד כל החיים, תמיד הציונים שלי היו מאוד גבוהים גם בבית הספר ותמיד השקעתי בלימודים, אפילו במקצועות שרוב האנשים שונאים, אבל היום אני לא מסוגלת להסתכל לכיוון הספרים, אני כל הזמן דוחה את זה וגם כשאני מתיישבת להתחיל ללמוד זה בלית ברירה כי יש מבחן תכף ואין לי סבלנות לעשות את קורסים מחדש אז דוחפים למוח כמו תוכי מה שחייב בשביל לעבור.

גם במערכת יחסים דברים לא כל כך עובדים (ואני חושבת שזו הסיבה העיקרית למצב שאני נמצאת בו). אני וחבר שלי חגגנו שנה לא מזמן, ומההתחלה היו לנו הרבה בעיות אבל בתקופה האחרונה זה רק החמיר אנחנו רבים כמעט כל יום וכמעט ולא קורה מצב שבו לפחות אחד מאיתנו לא ממש ממש מבואס. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה ואנחנו לא רוצים לוותר ולהיפרד אבל גם קשה לתחזק ככה קשר, תמיד אנחנו אומרים שנסדר ונתקן ונעבוד על עצמנו ונריב פחות אבל זה לא באמת קורה בגלל שיש יותר מדי דברים שמפריעים לנו באמצע.
אני לא מסוגלת לסמוך עליו בכלל בגלל אנשים שפגעו בי נורא בעבר וגרמו לי ליצור חומה די גדולה ולא לסמוך על אנשים באופן כללי, וגם בגלל שלפני שהוא הכיר אותי הוא לא ממש היה תמים ונאמן לחברות שהיו לפניי ואני כנראה יודעת קצת יותר מדי על מה הוא עשה לפניי בתחום הזה (גם עם החברות וגם עם כאלה שלא היו חברות, והיו יותר מדי כאלה).
וגם אני לא הייתי תלית שכולה תכלת לפניו ועשיתי כל מיני דברים שאני מצטערת עליהם מאוד ומרגישה אשמה בגללם מאוד והלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולתקן אותם (אפילו שרוב האנשים יגידו שזה דברים די נורמליים וזה לא כזה נורא והיום כמעט כולם כאלה.. לפחות זה מה שמי שיודע על זה אומר), אבל הדברים האלה מפריעים לו בקטע שהוא לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה ולא יכול לשחרר וכל הזמן מכניס את עצמו לכל מיני השוואות ותחרויות שגורמות לנו לריב. ואפילו העובדה שמאז השתניתי כבר ב180 מעלות ואני בנאדם שונה לגמרי ואין מצב שאעשה שוב דברים כאלה היום לא עוזרת לו.

מרוב החברים שלי התרחקתי כבר ואני בקושי מדברת איתם, אני לא מרגישה שיש לי אפילו חברה אחד מספיק קרובים כדי לספר להם מה אני מרגישה, אני לא חושבת שאף אחד שאני מכירה ואספר לו באמת יהיה לו משהו מועיל להגיד או יידע איך לעזור לי לצאת מזה או אפילו סתם יקשיב בלי לשפוט אותי.
ללכת לפסיכולוג זה גם לא ממש אופציה כי אין לי כל כך הרבה כסף לשים על מישהו שיישב ויקשיב לי שעה ולא באמת יגיד לי מה לעשות עם החיים האלה, בכל זאת יש שכר דירה לשלם וזה כבר גומר את המשכורת עוד לפני ששמתי לב שהיא שם.

כבר כמה פעמים חשבתי על לסיים עם זה וזהו, הסיבה היחידה שזה עוד לא קרה זה כי אני חושבת על המשפחה שלי ואני לא מסוגלת להכאיב להם בצורה כזאת, אז אני פשוט מקווה כל יום שאני במקרה אהיה בתאונה או משהו בסגנון, לא משהו מתוכנן או שיכולתי למנוע, אני חושבת שעדיף לדעת שזה קרה בתאונה מאשר שזה היה מתוכנן כי אז תמיד יהיו את הרגשות אשמה לאלה שנשארו של "איך לא ראיתי ואיך לא מנעתי את זה ואיך לא דאגתי מספיק" ואני לא חושבת שזה פייר כלפיהם – בגלל שזה בכלל לא קשור אליהם והם לא יבינו את זה.

אני צריכה מישהו שיגיד לי מה לשעות לפני שאני מאבדת את זה לגמרי, קשה לסחוב הכל לבד ולשמור בבטן, וכבר נמאס לי להעמיד פנים כל היום שאני בסדר.