ההורים שלי סוגרים אותי בבית, אני רוצה לברוח!

נמאס לי כבר לחיות ככה אני מרגישה חנוקה מבפנים, אין לי אוויר לנשום. אבא שלי חושב שאם ילדה בת 15 יוצאת בערב שישי עם כל החברים שלה עד שעה שתיים אז היא ילדת רחוב והיא זונה. באמת שזה טיפשי. אני בת 15 אני רוצה לצאת, לבלות, לחיות, למה לכל החברות שלי מותר לצאת ורק לי לא? למה אם ההורים של אחת החברות שלי גרושים אז הילדה זונה? כל כך הרבה תאוריות אני מקבלת מההורים שלי שאני כבר לא מבינה מה אמיתי ומה לא. לפעמים אני רוצה שההורים שלי יתגרשו ואני לא יגור עם אבא שלי בחיים! גם לא יילך לראות אותו דקה בשבוע! פשוט ייצא מתי שבא לי וישים זין על כולם. באמת שאין לי ילדות, מה מי יספר לילדים שלי? שסגרו את אמא שלהם בבית כמו מסכנה ושכל החברות שלה יוצאות בחופשים ובשישי היא ישבה כמו כלב וראתה טלוויזיה. אני לא רוצה שזה הסיפור שזה יישמעו. אני רוצה שישחררו אותי, שיסמכו עליי, שיאמינו לי, שיאמינו בי, אבל מי יודעת שזה בחיים לא יהיה ככה, זה פשוט שיש לי שניי הורים שנתקעו בשנות ה-70 וחושבים שאם להם לא נתנו לצאת אז הם לא ייתנו לבת שלהם לצאת והיא תהיה ילדה טובה, ותלמד, ותשקיע אבל כל בן אדם חכם יודע שכשסוגרים מישהו הוא הולך נגד, אבל מתוך ערך פנימי שלמדתי אני לעולם לא יילך נגדם ולפעמים אני ממש מצטערת על זה, הלוואי שהיה לי האומץ לברוח מהבית הזה, להקים לי חיים חדשים מעכשיו, מגיל 15. אין לי כוח לחכות עוד 3 שנים, נמאס לי מעכשיו, אני מרגישה מספיק בוגרת כדי לעוף מהגהינום הזה שנולדתי אליו. אני רוצה למצוא את עצמי מחדש, אני לא רוצה קשר איתם, רק עם האחים שלי, ההורים שלי ידעו רק לקנות לי בגדים ואוכל אבל אהבה והקשבה בחיים לא קיבלתי מהם, אז מה זה שווה? מה זה שווה שיש לך חבר ואת לא יכולה ללכת לספר לאמא כמה את אוהבת אותו, אני רואה איך חברות שלי הן החברות הכי טובות של אמא שלהן ומספרות להן הכל, וגם אני רוצה אבל זה לעולם לא יתאפשר לי, ואני יודעת שזה ככה לתמיד, לפחות עד שאני יעוף מהבית. אין לכם מושג כמה לא כיף זה אבא שנותן כסף כשצריך ושואל איך בבית ספר כי הדבר היחידי שמעניין אותו זה שאני יגדל להיות הכי חכמה בעולם, רק שאותי זה לא כל כך מעניין עכשיו, אני בת 15 לא בת 20 מה אכפת לי אם אני חכמה או טיפשה אני רוצה להנות, ללמוד אבל גם לחיות! אני מקובלת חברתית אבל זה שאני לא יוצאת כל כל הורס לי, בעיקר את הקשר עם בנים, לפעמים יוצא לי לדבר על זה עם חברות וזה נשמע להם ממש טיפשי, כי תכלס אני לא בת 10. אני אפילו לא הבכורה שצריך לדאוג לה תמיד או הקטנה שעושים בשביל. הכל, אני באמצע, אני הלא חשובה. סליחה שחפרתי אבל הייתי חייבת לפרוק את זה כבר, אמן שיש פה מישהו שמבין אותי ואת הקושי שלי ואמן שתוכלו לעזור לי כי הקדוש ברוך הוא כבר לא עוזר לי, נראלי הוא שכח שאני קיימת, האבא האמיתי אמיתי שלי זה שבשמיים שכח ממני, מזאת שכל הזמן מדברת איתו ומתפללת אליו ואומרת לו שהיא מעריכה אותו על זה שהוא שומר עליה. תעזרו לי, בבקשה,
מעריכה כל עצה,
מור