נמאס לי כבר להיות לבד

שלום לכולם,
עצוב לי שאני כותב את הפוסט הזה, אבל אני כבר התייאשתי מלהתחיל עם בנות ולראות איך זה לא ממשיך לקשר אף פעם.
לרקע אני אספר קצת על עצמי. אני בן 21, קצין במודיעין ביחידה מסווגת, אני חכם וכשרוני, יש לי הרבה חברים שאוהבים אותי שהכרתי לאורך הדרך בכל מיני מסגרות, אני מצליח בתפקיד והמפקדים והפקודים שלי מבסוטים עליי. אני נראה טוב, נחמד רגיש וחבר אמת, אוהב מאוד לטייל ומתאמן קבוע. כל זה לא בא ממקום של שחצנות - להפך אני בנאדם מאוד צנוע, אני רק מנסה להראות שאני מודע לעצמי ומי שאני. אך עם זאת, אני לא מצליח לתרגם את מה שאני מבין על עצמי לבטחון עצמי כשאני ניגש לבחורה / מתחיל קשר עם מישהי.

אף פעם לא היתה לי חברה רצינית... יותר מחודשיים נניח. זה לא שאני לא מנסה, אני באמת מנסה! רק אני לא מצליח למצוא את הבחורה מהסוג הנכון.
בחצי שנה האחרונה הייתי בסדר גודל של 10 דייטים ראשונים אם לא יותר, ולא יצא מזה שום דבר! וזה רק חלק מהבנות שניסיתי להתחיל איתן. אין לי סטנדרטים גבוהים במיוחד ואני לא פוסל כל אחת שקצת לא נראית הכי טוב. אני מחפש מישהי נחמדה וחברותית, המראה לא משנה לי מאוד (כמובן שקצת אבל לא יותר מדי) והעיקר שיהיה לי כיף איתה, ואוכל לחלוק איתה את ההנאות הקטנות שבחיים. ללכת לים בשבת בבוקר, לקום בזריחה במדבר, לשבת במעיין לשתות קפה שחור ולהרגע...
ברוב המקרים של בחורות שהתחלתי איתן או שהבנתי שהבחורה לא בשבילי (לא הרגשתי את הקליק הנכון), ועם אלו שהייתי בטוח שזה זה והייתי הכי מבסוט שיש, קיבלתי דחייה. וזה קרה שוב ושוב ושוב...

כשאני מדבר לעצמי בראש אני אומר לעצמי אין סיבה שבעולם שלא תהיה לך מישהי, שתיתן לה את כל האהבה שבעולם, ויש לי הרבה מה לתת. אבל עכשיו כשאני מסתכל על בחורה בבר / בבסיס שמוצאת חן, ישר קופצת לי המחשבה לראש שאין לי סיכוי, ובנות כמוה לא מסתכלות לכיוון שלי בכלל. ועד שאני מתגבר על המחשבה ואוזר אומץ, מתעלמות ממני בכזו אלגנטיות שמוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים.

זה באמת מדכא אותי, אני לא מבין למה אני צריך לעבור את זה, למה זה כל כך קשה.
אם הבעיה היא אצלי? או אולי אני מחפש במקום הלא נכון? אולי אני לא צריך לחפש בכלל וזה יבוא לבד?

אני לא חושב שיש לזה באמת תשובה, אבל הרגשתי צורך לפרוק. אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי :)