לא מפסיק לזוז, לא מרוכז, לא מבין מה הבעיה שלי? לא יצא ממני כלום?

היי לכולם :)
מגיל צעיר זה ככה וזה מתסכל אותי ברמות, אני לא יכול להפסיק לזוז, אני אומר במלוא מובן המילה - אני פשוט חייב לזוז, חייב לפרוק את האדרנלין שלי (שמשום מה... לא נגמר בחיים), אני הולך לאימון יומיומי בכדורסל ואני בקושי מתעייף מזה, משהו מפחיד... כשרוב החברים שלי יושבים על הספסל ולוקחים הפסקה, שותים קצת מים, אני ממשיך לרוץ ולרוץ, לקפוץ מה לא... אני מפספס את מה שאומר המאמן שלי, לא מקשיב להוראות שלו אבל זה לא בכוונה... אני לא יודע מה נכנס בי, אני לא שולט בזה.
אבל האימון זה לא מסגרת בית ספרית... אין שם חוקים ברורים. בבית הספר מתחילה הבעיה. אני לא יושב אפילו דקה אחת, אני חייב להתנדנד, אני חייב לזוז, אם זה להרעיד את הרגל/יים, אם זה להתנדנד, אם זה לקום, אם זה להזיז את הראש פתאום... עושה מלא קליקים בידיים מתוך שעמום לא מוסבר ולא הגיוני, מתחיל לשחק ולתופף עם העט עיפרון עד שאני שובר אותו (בפעם האלף...), לא יכול להסביר, אני לא יכול עם האי שקט הזה שאני מרגיש, אי נוחות, לא נוח לי בשום צורה שבה אני יושב, אני בכל שנייה מחפש תירוץ לקום - קורע אלפי דפים מהמחברת רק כדי לקום לפח, גומר את הבקבוק רק כדי שיהיה לי פיפי דחוף ולא אוכל להתאפק, אז אני אהיה חייב לצאת, מפיל עפרונות, פותח חלון, מדליק את המזגן...
אני מנסה להקשיב למה שאומרים המורים אבל זה כאילו עובר לידי, גם מה שקלטתי נשכח אחרי חמש דקות - הכל מסיח את דעתי, כל פעם שמישהו פותח מרקר, סוגר אותו, מזיז את העיפרון, מצייר על הדף, שותה מבקבוק, מדבר אפילו בלחש כשאחרים לא שומעים... מכוון את השעון הדיגיטלי שלו (זה הכי מחרפן לי את המוח), לא יודע מה קורה לי... אני לא מצליח להתרכז ואני מנסה בכל הכוח וזה מתסכל אותי, כי אני פשוט לא מצליח. לא מפסיק לקבל הערות התנהגות ושיחות עם היועצת שעושה לי תשאול פסיכולוגי ומציק, לא מפסיק לצבור איחורים - אבל אני לא מאחר בכוונה. אני יוצא בזמן (אני חושב...)... אני לא שם לב לפרטים הקטנים וזה מטריף אותי, אני לא רואה מינוסים, פלוסים, אני מעתיק תרגילים לא נכון, אני מקיף ג' במבחן כשבראש אמרתי לעצמי בכלל א', מוחק ומקיף שוב פעם את ג'... אני לא מצליח לסיים מבחנים בזמן, לא היה מבחן אחד שסיימתי בזמן! אתם לא מבינים כמה זה מתסכל אותי! והכי מתסכל שאני מגיע הביתה, ואני אומר לעצמי הנה, בבית לא משעמם, בבית אין עוד 20 ילד איתך ולא חברים וידידות שמסיחים את דעתך, שקט מוחלט, הנה שב תלמד כמו שצריך. אבל לא, אני חייב לקום לשירותים, לבדוק הודעות בווצאפ גם אם לא שלחו לי, חייב משהו מתוק פתאום, פתאום נזכר במשהו שיש בטלוויזיה, ואחרי שאני סוף סוף מצליח להתניע (מה שמ-א-ו-ד קשה לי), ויש שקט באמת דממה, התיק תק של השעון מוציא אותי מדעתי, ושוב אני לא יכול לשבת בשקט, שוב אני חוטף קריזה, מנסה לקרוא ולא מבין אפילו לא חצי מילה, זורק את זה בעצבים והולך לעשות משהו אחר.
ואז אמא חוזרת מהעבודה, שוב מתחילה לריב איתי שאני עצלן, שלא מעניין אותי ההצלחה שלי בחיים, עוד ריב על 60 שקיבלתי במבחן כי לא שמתי לב מה כתבתי, כי לא הבנתי את השאלה, כי לא נתנו לי זמן לסיים... ואפילו כשאני רב עם אמא חצי ממה שהיא אומרת אני לא קולט, לא מקשיב ולא זוכר בכלל מה היא אמרה... אני באמת אובד עצות, לא יודע מה קורה לי מה זה החוסר סבלנות הזו, זה מטריף לי את המוח לראות את כולם כל כך מרוכזים ונינוחים ומבינים את החומר, בזמן שאני מתבלבל בדבר הפשוט ביותר כמו 2+2 ורושם 5 במקום 4, או עושה חיבור במקום כפל, או 2 כפול 1 יוצא לי 3..... דברים כאלה פשוטים, שאני יוצא מדעתי אני לא יכול עם זה. הדבר היחיד שלפעמים מרגיע את המורים עליי זה חוש ההומור שלי, זה מה שעושה לי טוב... שלא רק הכיתה צוחקת, גם המורה צוחקת!!!
מה אני עושה, תנו לי רעיונות, אסטרטגיות, משהו... מה יש לי?? יש עוד מישהו שמרגיש כמוני? תסבירו לי בבקשה מה קורה לי... אני משתגע.
תודה רבה :)))